פרק שביעי:
"יום ראשון בגן תקשורת"
אז אחרי שעברנו את האבחון הקר וניצחנו את הבירוקרטיה המייגעת שהוכיחה חד וחלק שאת ראויה לגן מיוחד,הגענו ליום הזה ,היום הראשון בגן תקשורת.
נכנסנו לרכב,עלייך היה מרוח חיוך ואני הייתי מוטרדת,
אני אוהבת את הרגעים האלו שזה רק את ואני ברכב,את כל המבטים האלו אחת על השניה דרך המראה,אני אוהבת לצפות בך מתבוננת מהחלון ומתמוגגת מהנוף,
יש בנינו הסכם סודי הוא נקרא "שיר אני ,שיר את"
ככה כולם מרוצים מהצד המוזיקלי שבנסיעה.
כשהגענו ליעד,שתינו לא מיהרנו לרדת.
אני תרגלתי נשימות ואת החלטת שעכשיו זה זמן מצויין לבדוק את הווישרים ברכב.
כשאזרתי אומץ,יצאנו שתינו מהרכב
צעדנו יחד לכיוון הגן ששתינו מזמרות איזשהו פזמון מהשיר של ריאהנה.
את רצת אל הלא נודע ואני צעדיי היו קטנים ומפוחדים.
לחצנו על הכפתור שפותח את מצלמת הגן ואני השפלתי מבט
כשהדלת נפתחה היה קשה מאוד להתעלם שרוב האמהות במתחם הגנים הולכות ימינה ומעט מאוד פונות שמאלה.
אלו שפנו שמאלה,מבטם מופנה לרצפה,תנועתם מהירה, בדיוק כמו הילדים שהן מלוות גם הן לא יוצרות קשר עין,לא רוצות שידעו שהן אמהות מיוחדות.
אני זוכרת ששם החלטתי שתמיד אכנס לגן שלך עם חיוך,בגאווה עם ראש מורם וכולם ידעו שאמא של אפרת הגיעה.
כשנכנסנו בדלת הכבדה שאמורה למנוע ממך לברוח מהגן ולרדוף אחרי פרפרים,קיבלה את פנינו כרמית הגננת.
בחורה צעירה עם המון אהבה בעיניים,מקצוענית אמיתית,חדורת מוטיבציה.
את ישר חיבקת אותה וידעתי שאת בידיים טובות.
בדרך כלל ככה אני מודדת אנשים,לפי איך שאת מגיבה אליהם.
כרמית בירכה אותך לכבוד יומך הראשון בגן מיוחד ואת רצית כבר להתחיל,
היא ציינה בפנייך שקודם תולים את התיק ונפרדים מאמא לשלום ורק אז תוכלי להמשיך בפעילות.
להפתעתי,תלית את התיק בעצמך ועוד במקום הנכון.
אני זוכרת שהבנתי באותו רגע שהוראות קצרות וברורות את מבינה.
כרמית הציעה שנכנס לגן עצמו להכיר את הצוות ואני פחדתי,רגלי הצמיחו שורשים וקפאתי במקום.
פחדתי שיראו אותי,פחדתי לראות מישהי שאני מכירה ולגרום לה מבוכה,פחדתי שנוכחתי תוציא את אחד הילדים מאיזון
כרמית הבחינה כי אני מתקשה וקראה לצוות להכיר אותי בכניסה לגן,אני זוכרת שהייתי מובכת אבל זה הרגיש לי נכון.
התעכבנו קצת יותר מידי ואת התחלת במחאה,צעקת,נופנפת בידיים ,סימנת לי שמרחתי את הזמן.
שאלתי את כרמית אם היא רוצה שאשאר לעזור היא אמרה שאין צורך ושאני יכולה ללכת .
הייתי בהלם כי אני רגילה שהגננת בגן הרגיל קוראת לי על בסיס יום יומי.
כשיצאתי מדלת הגן הכבדה,לא מהרתי לחזור הביתה,הלכתי לגן השעשועים הסמוך ועליתי על הקרוסלה
הסתובבתי והסתובבתי עד שנהייתה לי סחרחורת
ושניה לפני שאיבדתי את זה לגמרי וכמעט הקאתי
ירדתי בזהירות מהקרוסלה,הסתכלתי לשמיים בהודיה.
הודיה על כך שבחרת בי,הודיה על כך שהצלחתי לשים אותך במקום הראשון והנחתי את פחדיי בצד,הודיה שצלחתי את כל הבירוקרטיה ועכשיו תקבלי את כל מה שאת צריכה כדי להתקדם.
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי באמת מה זה אומר להיות אמא וכמה אחריות מוטלת עליי.
זו הפעם הראשונה שנלחמתי באמת ,אפילו בעצמי שלא רציתי שתהיי בגן מיוחד.
ברגע שהבנתי שזה מה שאת צריכה נלחמתי בכל כוחותיי שתקבלי את זה ובהקדם האפשרי.
אם לדייק ,לדעתי זו היתה הפעם הראשונה שהייתי גאה בעצמי .
גאה בבעלי וילדיי האחרים
גאה בך.
באותו יום למדתי ממך פשוט לזרום עם החיים.
המהירות שבה הסתגלת לגן חדש והפכת לכוכבת הגן נתנה לי תקווה,גרמה לי להאמין שלא משנה לאיזה גשר נגיע ,אנחנו נעבור אותו כשריאהנה מתנגנת ברקע.
