אפתח בקלישאה – הזמן טס כשנהנים.
הזמן אכן טס. מה זה טס, מטוס סילון קטן עליו.
נדמה שרק לפני רגע הייתי בחדר לידה, צורחת עד כלות נשמתי –
מצד אחד משוחררת מכל עקבות, סומכת על עצמי, על הגוף שלי ועל גיל (שאז נקראה "מוקה") שתמצא את הדרך החוצה. ובו זמנית גם מודעת לחלוטין למה שקורה מסביב, יודעת מה ואיך אני רוצה וממשיכה לנהל כשצריך – "תפתחו לי וריד", "אני יולדת על הצד", "אחרי הלידה תשימי אותה עליי" וכו'.
מי שמכיר אותי יודע שקשה לי מאד לשחרר. אני צריכה לדעת בדיוק מה הולך לקרות, אני צריכה לקבל תשובה על כל שאלה. אבל מה לעשות שבהרבה מקרים המטרה מקדשת את האמצעים, והלידה היא אחד מאותם מקרים – ידעתי שאני צריכה לעבוד על עצמי ולהבין שיהיו דברים שאוכל לשלוט עליהם, אבל גם הרבה שלא. וזה בסדר.
כך היה בלידה וכך גם בחיים שאחרי.
כבר בלידה, אי שם לפני חצי שנה, התחילה "הדרך שלנו": שילוב של שחרור יחד עם שליטה במתרחש. חוסר ודאות יחד עם הבנה וקבלה של המצב הזה. רגעים קשים וכואבים (מאד!!!) כשבסופם הקלה.
גיל בת 8 ימים
אם נחזור לקלישאה איתה פתחתי, אז בזכות ההבנה הזאת והראייה הזאת אכן נהננו במהלך חצי שנה הראשונה. נהננו מהדרך.
גיל ואני יצאנו לדרך שלובות זרועות.
אני סללתי את הדרך והובלתי.
מדי פעם היא הציעה כיוונים אחרים. אז לפעמים ממש כמו בלידה -שחררתי, סמכתי עליה וזרמתי איתה. לפעמים הסברתי לה בדרכי נועם שעדיף ללכת בדרך שאני מכתיבה.
לפעמים נתקלנו בגבעות ואפילו הרים שהיה ממש לא פשוט לטפס עליהם (מישהו אמר שינה?) ולפעמים הלכנו בדרך מישורית וקלה (שכיבה על הבטן מהיום הראשון). לפעמים הצלחנו וכבשנו את ההר (מישהו אמר שינה?) ולפעמים נתקלנו במחסומים וקשיים ("מה עובר עלייך היום, למה את לא מפסיקה לבכות? הלך לי כבר הגב…").
אני ידעתי לאורך כל הדרך לאילו מקומות היא צריכה להגיע, לאן אני רוצה להוביל אותה, והענקתי לה את כל התנאים כדי שהיא אכן תגיע אליהם:
בזכות כל אלו היא התפתחה מבחינה מוטורית וחושית – שכבה על הבטן, גב, צדדים, הרימה את הראש והניחה כשרצתה לנוח. התהפכה מהבטן לגב, הפסיקה לשבועיים, ואז חזרה להתהפך. התהפכה מהגב לבטן קודם לצד אחד, ואז באמצעות כמה גירויים גם לצד השני וכיום כבר מתגלגלת שוב ושוב מהמזרן לרצפה ומראה סימנים ראשונים של זחילה.
מבחינה תקשורתית וחברתית – היא התחילה לחייך (המון!) ולצחוק, ובמקביל לא שכחה גם לבכות. התחילה להשמיע קולות, לברבר, לצעוק, לנהל שיחות בג'יבריש ואפילו כבר מגלה יכולות מופלאות בביצוע "צהלולים".
היא למדה להירדם לבד ולישון לילה שלם, קצת שכחה לכמה ימים אחרי החיסון ושוב כשלא הרגישה טוב ואז חזרה בחזרה.
וכמובן – נכנסה לגן.
מה הלאה? חלק מהדברים אני יודעת וחלק לא.
אני למשל יודעת שהיא תתחיל בטעימות של מזון מוצק. אני יודעת מה אתן לה, איך אכין אותו ובאיזה אופן אתן לה. אבל אני לא יודעת איך היא תקבל את זה, מה היא תאהב יותר ומה פחות.
אני יודעת שהיא תתחיל לזחול, אבל אני לא יודעת בדיוק מתי זה יהיה והאם היא תזחל על הגחון או כמו אחיה הגדולים תפסח על הגחון ומיד תעלה לעמידת שש.
אני יודעת שכבר חודשיים היא מראה סימנים לשיניים, אבל אני לא יודעת מתי בדיוק תצא השן הראשונה ואולי תצאנה כמה שיניים בבת אחת (אח שלה הוציא 4 שיניים בגיל 4 חודשים, אז שום דבר לא יכול להפתיע אותי).
וזה רק על קצה המזלג.
הקיצר, אין ספק שהולך להיות מעניין, מפתיע ומרגש.
עוד עליות, עוד מורדות. עוד ניסיונות, הצלחות, כישלונות, תהיות ושוב הצלחות.
לצערי, הזמן ימשיך לטוס, אבל – אנחנו מה זה הולכות להמשיך להנות!
מזל טוב גילגול!
יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?
אני פה: inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700
הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים