לפני שהגדולה נולדה הסתכלתי ב"רשימות הציוד לתינוק" באתרים שונים ובניתי לעצמי את הרשימה הפרטית שלי. לקחתי כמה המלצות מאתר אחד, וכמה המלצות מאתר שני, ויתרתי על דברים שנראו לי מיותרים, אבל אם יש דבר אחד שלגביו לא היה ספק – זה היה המוצץ. מעבר לביגוד וחיתולים המוצץ חזר על עצמו בכל רשימה ובכל אתר. מה זאת אומרת? ברור שהיא תצטרך מוצץ! גם לי בתור תינוקת היה מוצץ! אחרת איך היא תירגע? איך היא תחיה?… לי היה ברור שתינוק חייב מוצץ.
וכך גם היה – אחרי הלידה, ישר דחפתי לה מוצץ. תסלחו לי על הביטוי "דחפתי", אבל תכל'ס זה בדיוק מה שעשיתי. היא לא רצתה אותו. ניסיתי שוב ושוב, והיא עדיין לא רצתה. בשלב מסויים היא התחילה מעט לשחק איתו בפה, אבל זה לא היה ממש מציצה והחזקה של המוצץ. אחת הגננות אמרה לי שסביר להניח שהיא תיקח רק בגיל 4-5 חודשים. ווואלה – זה בדיוק מה שהיה! הצלחתי! ההתעקשות עזרה. לא רק שהילדה לקחה מוצץ, אלא במשך הזמן המשחק שלה היה לדחוף עוד מוצץ לפה, ועוד אחד…
עד מהרה המוצץ, או יותר נכון המוצצים, הפכו לחברים הטובים שלה – בשינה, באוטו, בבכי, בזמן משחק, בטיולים, ברגעים יפים וקלים יותר וכמובן ברגעים פחות יפים ופחות קלים. לא משנה, מה קורה – Motzez to the rescue!
גם לי זה כמובן עשה חיים מאד קלים. את בוכה? קחי מוצץ. עצבנית? קחי מוצץ. עייפה? קחי מוצץ. אה, הוא בעצם כבר בפה…
אממה?! אם פתאום היא היתה בוכה/עצבנית/עייפה וכו' ולא היה מוצץ בסביבה (יצאנו מהבית ורחמנא ליצלן שכחתי לקחת מוצץ), היה משבר! היה לה קשה מאד להירגע בלעדיו.
בנוסף, כאשר היא התחילה לדבר, המשפט: "תוציאי את המוצץ מהפה לפני שאת מדברת" הפך למאד שכיח בבית. זה קצת עיצבן אותי… קצת הרבה האמת (וזה היה עוד לפני שידעתי מה ההשלכות של דיבור עם מוצץ בפה).
והגמילה? אלוהים ישמור, הגמילה… שנה! שנה לקח לה להיגמל מהמוצץ. כשראיתי איך היא מגיבה למצב בו היא בוכה והיא לא מקבלת מוצץ, אז להבדיל אלפי הבדלות, נזכרתי בכל מיני סיפורים ששמעתי על גמילה מסמים.
כי תכל'ס היא היתה רגילה להסתובב עם המוצץ כל היום. זאת היתה הדרך שלה להירגע, יותר מזה – זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלה. אז ברור שעכשיו יהיה לה מאד מאד קשה בלעדיו. ובואו נחזור לתחילת הסיפור – מי הוביל אותה למצב הזה? אני! אני זאת שהכניסה את זה לרשימת הציוד, אני זאת שדחפתי לפה, ואני זאת שלא השכלתי למנן לה את השימוש במוצץ ובמקביל להציע לה דרכים אחרות להגיע לרוגע ונינוחות ביומיום.
מאז זרמו הרבה מים בנהר, אני גם למדתי על בשרי מתוך הניסיון איתה וגם למדתי תרתי משמע מה המשמעויות של המוצץ ומציצתו.
כשהגדול-בינוני נולד וגם כשגיל נולדה התנהלתי בצורה שונה לחלוטין. האמת שכאשר הגדול-בינוני נולד לא רציתי לשמוע בכלל על האביזר הזה. הייתי בטראומה מהגדולה. בהדרגה התחלתי לתת לו מוצץ, אבל התנהלתי מתוך מודעות לכך שלמוצץ יש אולי כמה יתרונות והוא בהחלט יכול להקל עלינו ההורים, אבל יש לו גם כמה חסרונות. לכן הקפדתי באופן יומיומי על מינון בשימוש. זה לגמרי הוכיח את עצמו – גם במהלך ההתפתחות והגדילה שלו וגם בסופו של דבר בגמילה שהיתה בדיוק באותו גיל כמו הגדולה (3 שנים), אבל בניגוד אליה אצלו היא לקחה בדיוק יום אחד.
עם גיל בחרתי להתנהל באופן דומה – שימוש מושכל ומודע תוך שמירה על מינון.
קודם כל היום אני יודעת שמבחינה פיזיולוגית, המוצץ לא באמת מרגיע אותה. איך קוראים למוצץ בעגה העממית? "שסתום", "משתיק קול", "פקק" ואנחנו לא יודעים עד כמה אנחנו צודקים! המוצץ אולי משתיק אותה ומפסיק את הבכי, אבל היא לא באמת רגועה, היא לא יכולה להגיע לנינוחות מוחלטת כל עוד היא מוצצת את המוצץ והפה עובד. זאת בגלל הסיבה הפשוטה שהפה הוא חלק ממערכת השרירים הטבעתית – מערכת שרירים שלמה שמתחילה בפה ומסתיימת בפי הטבעת, בה כל השרירים מחוברים אחד לשני. כלומר, ברגע שהפה עובד ומוצץ את המוצץ, כל שאר השרירים הטבעתיים גם עובדים. התינוק אולי שקט למראית עין, אבל משהו שם בפנים ממשיך לעבוד. לראייה, כשתינוק נרדם עם מוצץ בפה, רק כשהוא יגיע לשינה העמוקה, המוצץ יפול מהפה וזאת מכיוון שרק במצב הזה כל השרירים בגוף ירפו, בינהם גם הפה. הקיצר, היא לא רגועה, היא רק שקטה.
אין מה לעשות – תינוק יוכל להגיע לרגיעה אורגנית רק מתוך חוויות של תנועה, מגע, או קול בקצב מונוטוני או כולם ביחד כמובן. למעשה, כל אדם יגיע לרגיעה טובה יותר אם יחווה חוויות כאלו. תחשבו על עצמכם – אם בא לכם עכשיו להוריד מתחים, להירגע, ואולי אפילו להירדם, מה תעדיפו- ללעוס מסטיק או איזה מסאז' טוב? אני חושבת שהתשובה ברורה… עכשיו תחשבו על התינוק שלכם ברגעים כאלה. אני חושבת על גיל.
אני גם לא ארצה שהיא תתרגל להירגע רק כתוצאה ממשהו שלא רק שהוא חיצוני, איזשהו חפץ שכאמור חייב להיות שם כל הזמן אם פתאום היא תצטרך אותו, אלא מענה שהוא למעשה אוראלי. אני יודעת שזה עלול ליצור השלכות על המשך חייה והאופנים בהם היא תבחר להירגע בעתיד (קסיסת ציפורניים, לעיסת קצה העיפרון, אוכל וכו'). אני אשמח שבהמשך חייה, היא תבחר ברגעים כאלה בפעילות גופנית (תנועה), חיבוק ממישהו או מסאז' (מגע), או שיחה טובה (קול מוכר ומנחם).
אבל רגע, המוצץ כן מרגיע! את מי הוא מרגיע? את בעלי! כתבתי כבר בעבר שאני באופן אישי לא נלחצת מהבכי של גיל. זה לא שאני לא מגלה כלפיה אמפטיה ברגעי הבכי, אבל אני יכולה להבין כמעט בכל סיטואציה מאיפה הוא מגיע ולכן אין אצלי לחץ. אני יודעת שהיא צריכה ממני חוויות של תנועה, מגע וקול ואני יודעת שכדי להעניק לה אותן בצורה הטובה ביותר אני חייבת לנשום ולהיות רגועה בעצמי. אז אני כאמור מסוגלת לכך. אבל אני יודעת שלא כולם יכולים. לבעלי כאמור, עם כל החוסן הפיזי שלו, טיפה יותר קשה. אז בסדר, אין בעיה ניתן מוצץ. ניתן מוצץ ולו רק כדי שלא תשמע את הבכי, שזה לא ילחיץ אותך וכדי שתוכל לתת לה את המענה האמיתי הטוב ביותר תוך כדי. כן, זה לא "שגר ושכח". כן, צריכים לעבוד טיפה יותר קשה כדי באמת להרגיע אותה. כיום, בגיל 11 חודשים, היא כמובן יכולה לייצר לעצמה את התנועה במידה והיא קצת עצבנית (זחילה, מעבר לעמידה ובהמשך כמובן היא תלך, תרוץ,תתגלגל…), והיא גם יכולה להסתפק בחיבוק חם וכמה מילים שלי ולא חייבת את אותן טפיחות ואותו קול מונוטוני מלפני מספר חודשים.
אני נותנת לגיל מוצץ ברגעי בכי, לקראת שינה וברגעים אחרים בהם אין לי אפשרות באותו רגע להרגיע אותה בדרך אחרת. למשל, אם אני בשיחת טלפון או תוך כדי נהיגה. ברגע שהיא נרגעת, אני מוציאה לה את המוצץ. משתי סיבות – הראשונה, כדי לשמור על מינון. לא ליצור לה הרגל שהמוצץ "בילד-אין" בפה. הרי בחודשים הראשונים סביר להניח שאם אני לא אמנן את זה ואוציא את המוצץ מהפה, היא לא תעשה זאת. וכך היא יכולה להתנהל איתו ביומיום, להתהפך איתו, לזחול איתו, להתיישב איתו, לעמוד איתו, ללכת איתו, להתחיל לדבר וכך הלאה. המסלול המהיר לסאגה שעברתי עם הגדולה… הסיבה השנייה, היא כדי לאפשר לה להכניס את הידיים לפה, לשכלל את המוטוריקה של אזור הפה, את קשר עין-יד-פה. אם המוצץ יהיה כל הזמן בפה, הוא יחסום אותה תרתי משמע מההזדמנויות האלו.
דרך אגב, בפוסט על עצמאות התייחסתי לכך שהכנסת ידיים לפה הוא שלב חשוב בהתפתחות העצמאות של התינוק. הוא מחליט מתי להכניס ומתי להוציא אותן. זאת סיבה נוספת לכך שהקפדתי על רגעים בהם הפה יהיה "פנוי". ודרך אגב, לא חששתי לרגע מכך שהיא תבחר למצוץ אצבע. כי קודם כל, עצם זה שהיא הכניסה ידיים לפה ואולי לפעמים רק את האגודל או אחת האצבעות האחרות, לא אמר בהכרח שהיא תמצוץ אצבע, וגם אם זה כן היה הולך לכיוון הזה, לא היתה לי כל בעיה עם כך. אצבע בניגוד למוצץ היא חלק מגופו של התינוק, לא חפץ חיצוני. פיתוח העצמאות במקרה זה הוא מאד משמעותי וגם המינון המיוחל מתקיים מעצמו, כי תינוק שמוצץ אצבע יהיה חייב להוציא אותה מהפה אם ירצה להרים ראש, להתפך, לזחול, להתיישב וכך הלאה. וכן, גם הגמילה תבוא מתישהו ואם התינוק שהפך לילד גדל בסביבה חמה המעניקה ביטחון, סביר להניח שהאצבע לא תלווה אותו לגילאים מופלגים.
בגלל שהקפדתי על מינון מהשבועות הראשונים, גיל התרגלה לכך- רגע לפני שאני מוציאה אותה מהסלקל באוטו בסיום נסיעה, היא זורקת אותו לצד. אם היא קמה משינה והמוצץ בפה, היא תניח אותו במיטה. ואם נתתי לה מוצץ כי היא בכתה, כשהיא תירגע אבקש ממנה את המוצץ והיא תוציא אותו מהפה.
מעבר לעניין המינון, למרות שהיא לא מוצצת אצבע, כן יצרתי אצלה הזדמנויות לפיתוח עצמאות. הזדמנות נוספת לפיתוח תחושת המסוגלות והעצמאות יצרתי על ידי כך שהחל מגיל 4 חודשים בערך, בכל פעם שנתתי לה מוצץ, לא "דחפתי" לה אותו לפה, אלא הגשתי אותו לכף היד שלה. משם כמובן זה הגיע לפה, קצת עקום בהתחלה, אבל בהדרגה ועם עוד התנסות ועוד אחת היא הצליחה לסדר אותו. כמובן, שזה עוזר גם לי, למשל כשהיא מתעוררת מעט במהלך השינה ולא זקוקה לי שאחזיר לה את המוצץ לפה.
אז כן, יש לגיל מוצץ. אבל – אני שומרת באדיקות על המינון שלו כדי לא לייצר הרגל ותלות; אני זוכרת כל הזמן שהוא לא באמת משקיט, הוא רק משתיק; הרגיעה האמיתית מגיעה מחוויות של תנועה, מגע וקול; אני מאפשרת לגיל לממש את העקרונות ההתפתחותיים הקשורים בפה גם תוך כדי השימוש בו; ולבסוף – אני נעזרת בו לטובת טיפוח העצמאות של גיל.
כפי שציינתי עלות מול תועלת. כרגע נראה שהעלות לגמרי משתלמת.
יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?
אני פה: inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700 או בדף העיסקי שלי
הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים