עברו כמה שבועות מהבדיקה הראשונה. קבעתי אולטראסאונד שוב. רק לוודא שהעובר חי. הרופא הראה לי את פעילות הלב והשמיע לי את הדפיקות.
אחרי שבועיים שוב.
ואז אחרי שלושה.
ושוב אחרי שבועיים.
ושוב..
וכך היה בארבע החודשים הראשונים. כל שבועיים או שלושה קבעתי תור לאולטראסאונד. רק לוודא שיש דופק.
בחודש החמישי והשישי הייתי עסוקה בניהול השינוים.
חזרתי לגור אצל ההורים. מכרתי את כל הריהוט, וארזתי. מיינתי מה הולך לאחסנה, ומה יעבור איתי להורים. חזרתי לגור אצל ההורים, מפוחדת עד עמקי נשמתי מהבאות. זוכרת את המריבות הקשות שהיו בפעם הקודמת שגרתי אצלם אחרי שהתגרשתי. זוכרת הכל כאילו זה היה אתמול.
והבטן כבר התנפחה, ושום דבר זולת הבטן. המשכתי ללבוש את הבגדים הרגילים, בעיקר שמלות. עדיין הסתרתי את הבטן. החלטתי להימנע מהשאלות. כולם יודעים שאני גרושה ולא ביחסים. כולם רוצים לדעת פתאום מאיפה ההריון. לסדר לעצמם אותי חזרה בתוך תבנית. הפתעתי. לא ציפו.
העובר התגלה כעוברית. בהתחלה התאכזבתי. רציתי בן. אבל, כשקיבלתי את ההודעה עמוק בפנים נשמתי לרווחה. עמוק בפנים רציתי עוד בת. יותר נכון לי. יותר נכון לתהל. לשתינו עדיף עוד בת ולא בן. המחשבה שיגדל בתוכי בן קצת קשה לי. ואני לא מתלהבת להודות, שחינוך של בן יכול לגרום לבן לקשיים חמורים. בשבילו. אני צריכה לוותר על המרירות והכעס שיש לי על גברים בכלל. ואז אולי אוכל לגדל בן. אולי.
תהל בהתחלה גם כן רצתה בן. וגם היא הבינה שהדבר הנכון יותר בשבילה זה אחות.
ההריון המשיך. חודש שביעי. הבטן מאוד בולטת, הרגליים רזות, הכתפיים לא התרחבו. אני עוברת הריון של דוגמנית. אני מרגישה סקסית. מאוד סקסית. ואין לי תופעות לוואי, ואני מרגישה שובע תמידי. והעוברית זזה מעט בבוקר וזזה מעט בצהריים ועוד קצת בערב. היא מתחילה להרגיש כמו ילדה נוחה. עדינה.
דיקור המי שפיר עובר בשלום, הסקירה הראשונה והשניה גם כן. המסת הסוכר. כל הבדיקות תקינות. ההריון עובר חלק ומושלם.
קצת יותר קשה ללכת, אני מתעייפת מהר יותר. אבל גם בחודש תשיעי הולכת לעבודה. ואני נראית נפלא. ההריון מושלם ואני מתאהבת באריאל, העוברית שלי. אבל גם שומרת על מרחק רגשי. פוחדת פחד מוות שהריון יסתיים כמו הקודם. וכל ביקור במרפאה מבקשים שאמנה את מספר ההריונות שעברתי. ובכל ביקור אני מונה את ההריון שהפסקתי, ואת ההריון שהפסיק. את ההריון של תהל, ואת זה. כמו רגעי זיכרון קטנים. העצב שבתוך השמחה. הייתי רוצה ארבעה. גם את אלה שהפסיקו. שהפסקתי.
באחד הלילות של החודש השביעי להריון התעוררתי לפנות בבוקר עם זיכרון ברור מחלום, שבדיעבד מרגיש כמו מסר. חלמתי שאני בחלוק של בית חולים, בחדר הלידה, שאני הולכת והמיילדת אחריי, חלמתי שאני עומדת, הלידה מתקדמת ואני מוציאה אותה מתוכי, כשאני בעמידה, בצורה הכי טבעית. חלמתי שאני מחזיקה אותה מול פניי, וקוראה בשמה: אדל. בשלב הזה התעוררתי, מלאה תהיות. אדל? למה אדל? אני מחליטה לא להחליט וממשיכה את ימיי בחיפוש אחרי שם הולם.
והימים חולפים. תהל מתחילה ללמוד בבית ספר חדש. אנחנו מתרגלות לחלוק את המרחב עם סבא וסבתא של תהל. ההורים שלי. אני הולכת בין הטיפות. בין אבי ואימי. מנסה לתמרן, כדי לא להיות שוב בקו האש.