עץ תאנה סרטה דובר האמהרית, של אלמורק דוידיאן הוא סרט שקט עם שאגה נשית חזקה שעולה בהדרגה בתחילתו והולכת ומתעצמת לקראת סופו. הסרט ממשיך להדהד הרבה אחרי הצפייה בו וזו גדולתו, לא רק באת וראית אלא גם לקחת איתך משהו. העוצמה של הסרט טמונה בכוחו של הסיפור, שיוצא מהגיבורים אבל מספר לנו סיפור הרבה יותר גדול, על מלחמת האזרחים באתיופיה והחלום היהודי לעלות לארץ ישראל.
הסרט שמתרחש בשנת 1989 הוא מבוא למה שיתרחש שנתיים מאוחר יותר, מבצע שלמה (1991) המבצע הגדול ביותר לפינוי מלא של היהודים שהתקבצו באדיס אבבה. אבל המבצע שהתפרש על פני 36 שעות ובמהלכו פונו 14,310 יהודים, כן מהדהד כרקע לסיפור וכדי להבין שזה הרקע וזו התקופה, לובשת הגיבורה בחלק מהסצנות חולצה ועליה כתוב ״יום ירושלים בשכונות״, מה שמרמז על רוח התקופה, ואיסוף הבגדים המשומשים שנאספו למשלוח מישראל לאתיופיה.
ומעבר לזה, בהקשר לנקודת המוצא של הסיפור, כולנו פוגשים את בני העלייה האתיופית אבל מעטים מאיתנו עוצרים לשאול, רגע, מהי החוויה שלכם, מאיפה באתם?… עץ תאנה גם אם הוא לא הסיפור של כולם, מצליח להיות סיפור היסטורי שמספר סיפור דרך מקום ובדרכו גם משיב על כל מה שלא העזנו לעצור ולשאול.
אני מתארת לעצמי שיש יותר מסיפור אחד שמסתתר שם, בכל מה שהותירו העולים, באתיופיה. אבל דוידיאן בחרה לספר את הסיפור הרחב, דרך סיפור התבגרותה של נערה על קו התפר של אישה, מתוך עיניה של מינה (בית לחם אסמאמאווה), מתבגרת שאמה עלתה לישראל והותירה אותה ואת אחיה רדא, פצוע מלחמה, בבית הסבתא באזור נידח סמוך לאדיס אבבה. מידי יום מינה הולכת לעץ תאנה, שורשי ועב גזע (סימבול לשייכות), לפגוש את חבר ילדותה ואהוב ליבה, שמסתתר מפני משאיות גייס נערים וגברים, אלי. מהמפגש עם אימו של אלי, אנו מבינים שהוא נוצרי.
כבר בכניסה לסרט, נפרש לפנינו עולם מפעים של צילום. הצלם, דניאל מילר, אף זכה על עבודת הצילום לסרט, בפרס אופיר. ה״חומים״ השונים מתארגנים בפריים באופן מרהיב, כשלתוכם נשתלים ירוקים וצהובים. הג׳ונגל שבלב כאילו מתעורר באמצעות הטבע, שהמצלמה מתרגמת, באופן יוצא דופן ומעירה לחיים. כל פריים מחושב במלאכת מחשבת. הפילטרים מצליחים לדייק ולא מוגזמים, הצילום מייצר אמנות שמרגישה אותנטית ולא מזויפת. אלא ממלאים את השתיקות במצברים של מראות. העלילה שיכלה להפוך בקלות לסכמתית, מצליחה לייצר דרמה, הרבה בזכות המילוי האמנותי של המצלמה.
וכך, המפגש הראשון עם דמותה של מינה, הוא אקספוזיציה ויזואלית, שמספרת לנו מיהי מינה. המפגש עובר דרך הסיזיפיות של העבודה הקשה: היא חוטבת עצים, יוצקת מים, מכבסת בידיים. הפעולה כמאפיינת את הדמות, היא בחירה חזקה מאוד של הבמאית. למעשה, אנחנו בכלל לא יודעים את שמה של מינה. הבמאית בוחרת להכניס אותנו לעולמה דרך הפעולה וזה בהחלט משכנע, וגורם לנו כצופים להיות עקביים אחריה. הפעולות מצליחות לרתק וכך גם המסתורין של הדמות. כדי שנכיר את נקודת המבט התמימה של מינה, על החיים, שוזרת עלמוורק דוידיאן סיפור קטן, שהוא מעין ״ניסיון״. באחד הפעמים יתפוגג הקסם של עץ התאנה והוא יהפוך למראה אחוז אימה, כשמינה תידרש להעניק חיים למי שמבקש להיפרד מהעולם. החוויה של להסתכל לסבל האנושי בעיניים, תבגר אותה ותוביל אותה לשלב הבא בהתבגרותה.
ועדיין משהו בחלקו הראשון של הסרט לא מצליח להתניע, ביחס לעוצמות של חלקיו האחרים. ניכר שחלק מהבחירה האמנותית, הייתה להכניס את הצופה בהדרגה לעולמה של הגיבורה ולסביבה בה היא חיה, כדי לערוך מעין היכרות קריטית עם התרבות האתיופית. אלא שהבחירה הזו מעכבת מעט את הצופה, שכבר רוצה להיכנס פנימה ולהסתער על הדרמה. ולמרות זאת, ההמתנה משתלמת. ככל שהסיפור מתפתח, אנו מתוודעים לעולם שלם, שרחוק מהעין גם אם אנחנו חושבים/ות שאנחנו מכירים את בני/ות העדה האתיופית מקרוב, עולם שמצליח לחדש ולמלא את המסך בתבלינים אנושיים.
עולמה של מינה סוער עליה וכך גם הקונפליקטים שקשורים ל״נאמנות״. מעמדן של הנשים האתיופיות מתמסגר בסרט, לשירות הגבר. הן צריכות לנקות ולבשל, ועובדות בעבודת כפיים כדי לפרנס. ההגברים הצעירים מסתתרים מפני הצבא. הפשטות של השוליים מול הבורגנות הזעירה של העיר, מקבלים משמעות בסרט באמצעות עיצוב דמויות הנשים.
יחסיה של מינה עם הסבתא ועם האם הרחוקה, מעמידים במרכז הסרט, שושלת שחוליה בה נותקה וזה מהדהד ומעצב את תהליך התבגרותה של מינה, שצריכה לתמרן בין תמימותה לאהבתה, יהדותה ואהבתה, ישראליותה ואהבתה. הרצון לעלות לארץ ישראל להתאחד עם האם, עומדים בסתירה לאהבת הנעורים והשייכות. בזכות הקונפליקט מצליחה מינה, לעבור במהלך העלילה, תהליך מתמשך, שבמרכזו עץ התאנה, שמסמל שייכות ואת הקשר לאלי מחד, ואת אחד משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, מאידך.
לסיכום, יש משהו עצוב ועצור בעץ תאנה, באופן בו המקום והתרבות כופים על מינה, כאישה לעתיד, את עול החיים והסבל. בסצנה מסוימת היא מוכה כמו חיה והתחושה היא כי הסביבה היא ג׳ונגל אנושי שמכרסם לך בחירות. זה עצוב וזה מלא כוח וזה ממלא את עץ תאנה במשמעות וקסם.
הטריילר
[youtube HUcIr4fyBaM nolink]
כוכבים- 4.5. אסתטי ומעורר מחשבה.
מרלנה- עובר בענק! סרט שקט, שמקפל בתוכו שאגה נשית מטלטלת.
