מי אני?
טלי קושניר מעצבת אופנה בת 34.5. הקמתי את המותג שלי ב-2015.
רקע:
בין השנים 2006-2012 הייתי הבעלים של חנות הוינטג' "המחתרת" שהתמחתה בבגדים עתיקים ווינטג' שליקטתי מכול העולם. במקביל לבגדים שמכרתי בחנות התחלתי להקים מעין ארכיון פרטי לאופנה מקומית שיהיה נגיש לקהל הרחב, משהו שלא היה בזמנו. עם השנים צברתי כ-500 פריטים של מעצבים ומותגים שהיו אבני דרך בתעשייה המקומית והאוסף שימש כמאגר מידע נגיש לכל מי שהתעניין – סטודנטים, חוקרים, עיתונאים, אנשי קולנוע ותאטרון וגם "סתם" אנשים שהתעניינו ורצו ללמוד על תעשיית הטקסטיל העשירה שהייתה כאן בעבר.
ב-2012 סגרתי את החנות ולאחר קצת פחות משנה התחלתי לעבוד כאסיסטנטית של דורין פרנקפורט, שם במפעל התל אביבי הנדיר עבדתי שלוש שנים שמחות מאוד. במהלכן דורין החליטה שאני "חייבת" להפוך למעצבת עם מותג משלי ואחרי הרבה שכנועים ועידודים הקשבתי לה ותודתי הנצחית נתונה לה על זה שלא הקשיבה לסירוביי העיקשים כי בזכותה הקמתי את המותג שלי.
מתי הבנת שאת רוצה להיות מעצבת?
אני מתעסקת עם בגדים כל חיי. זה בעיני לא בדיוק משהו שבחרתי או שהיה רגע מסוים שהבנתי אלא שפשוט תמיד הייתי מוקפת בזה.
מה היה החלק הכי מאתגר בדרך?
בישראל נהוגה כבר המון שנים מדיניות ממשלתית איומה שהיא ממש אנטי תעשיות זעירות וידניות. מדיניות האנטי הזו הרת גורל למפעלים קטנים ובינוניים, ביניהם המתפרות.
אנחנו הולכים ומאבדים אנשי מקצוע מוכשרים שפעם היו לנו בשפע ויש איזו ציפייה כאילו כולנו נעשה הסבת מקצוע להייטק. מתפרות נסגרות בקצב מסחרר, חומרי הגלם שמיובאים לצורכי התעשייה ברובם מסין ומאוד קשה למצוא בעלי מקצוע מוכשרים או סבלניים לייצור איכותי ברמה גבוהה.
מאחר ואני מייצאת לחנויות בחו"ל, שם יש הקפדה מדוקדקת על איכות היצור, זה מאוד מקשה עלי. אני חולמת להמשיך ליצר בארץ כי זה יותר נכון בעיני. זמני האספקה קצרים, יש לי יותר שליטה על כמויות היצור, בעלי המקצוע ואני מדברים באותה שפה, הכול קרוב ואם יש תהיות ושאלות אפשר להגיע למפעל ולראות בעיניים ותוך זמן קצר למצוא פתרונות. שיטת העבודה המקומית מתאימה לערכי הקיימות שחשובים לי והם חלק בלתי נפרד מהעתיד של תעשיית האופנה העולמית, אבל לצערי בישראל זה הולך ונהיה כמעט בלתי אפשרי וזה מאתגר לא רק כי אובייקטיבית זה מכשול, אלא גם כי זה נוגד את מה שאני מאמינה בו.
איך את מתארת את סגנון העיצוב שלך?
העיצוב שלי הוא פרשנות ים תיכונית קלילה לבגדים מחויטים קלאסיים. אני עובדת בצמוד עם גזרות היסטוריות, מפרקת ומרכיבה מחדש לבגדים מודרניים, שקטים וקלים ללבישה שמשאירים הרבה מקום למי שלובש אותם, כי אני לא אוהבת בגדים שמשתלטים.
אני מקווה שאני מצליחה לספר סיפור ולהביא איזה ניחוח "ישן" של משהו שהשתבח עם הזמן. אנחנו חיים בעידן שבו יש פחות ופחות "חומות", אפשר ללבוש בגדי ערב לעבודה ובגדי ספורט לאירועים ובגדי נשים וגברים גם מתערבבים בשמחה. בעיני זה נפלא כי אנחנו צריכים בגדים מתאימים, בעלי אופי גמיש, שיכולים ללוות אותנו במגוון סיטואציות, מצבים ותחושות וזה סוג הבגדים שאני שואפת לעשות.
לסגנון האופנתי של איזו מפורסמת את מתחברת?
אני אוהבת את הסגנון של רותי ברודו. ברודו היא אשת עסקים מצליחה ששמה טעם טוב ודיוק בראש סדר העדיפויות, זה ניכר גם במסעדות וגם במראה שלה. היא משדרת משהו יציב, לא מתפשר וקלאסי. לא ניראה שהיא מושפעת מטרדנים אלה מתרכזת במלתחה על זמנית. ניראה שהיא מבינה מה יפה לה ואיך להשתמש בבגדים באופן שישדר את מי שהיא.
כמה מילים על הקולקציה החדשה:
בקולקציה החדשה "ליד הים" עבדתי בצמוד לציורו של חואקין סורויה (ספרד 1863-1923) שהרבה לצייר סצנות יומיומיות לחופיהן של ספרד וצרפת, עם תפיסת אור מרהיבה. הסצנות שצייר סורויה גורמות למתבונן תחושה של חום שמשי נעים על הפנים. סורויה הרבה לצייר סצנות משחק של נשים וילדים מתרוצצים, דייגים עובדים עם סירותיהם ומתקנים את הרשתות בשעות בין הערביים בסיום הדייג.
במקביל התבוננתי בצילומים מחופי הארץ משנות ה-30 ועד ה-50 (רובם של זולטן קלוגר), שלמרות שהם בשחור-לבן, יש בהם את אותו אור בוהק, שורף ומיוחד שאופייני לים התיכון ואת אותן סצנות כמעט אחד לאחד. הדמיון המובהק בהתרחשויות, בקומפוזיציות, באור ובמחוות של האנשים המתוארים אצל סורויה וקלוגר, שני אומנים שונים כל כך משני קצוות הים התיכון, הביאו אותי להרהר בדמיון בסגנון החיים שאנו חולקים עם שכנינו לים התיכון.
חוסר הרשמיות, הקלילות, תאוות החיים ועל כך שהים ה"אמצעי" שאנחנו גרים לצדו הוא בעצם "פנימי" ונוכחותו העוצמתית משפיעה עלינו גם כשלא ממש מסבים אליו את תשומת הלב. לים יש נטייה לנשוף בלב רוח קלילה של חופש בלי קצה וגם פחד עמוק וכהה מהבלתי צפוי שזה בסה"כ מתאר את האזור שלנו דיי בדיוק, בטח היום כשהים התיכון מהווה נתיב בריחה מרכזי של רבים על עבר תקווה חדשה. אני אוהבת לגור ליד הים למרות שאני לא מרבה לבלות בו. עבורי עצם קיומו מעבר לפינה מהווה נחמה גדולה.
הבדים שמהם נוצרה הקולקציה ברובם הם הבדים הקבועים של המותג. פופלין, קנווס ודריל, 100% כותנה בלבן קריספי, שחור משופשף וצבע גולמי זהוב. כולם מתחום הטקסטיל הטכני כך שניחנו בתכונות חוזק שהופכות את הבגדים לנוחים ויציבים גם בשימוש מאסיבי. אליהם הצטרפו השנה קרפ ויסקוזה דקיקה ומתנפנפת בצבע תכלת קריר ואריג רך עשוי 50% כותנה ו50% פשתן, תוצרת איטליה בצבע חול.
הבגדים נרכסים בעזרת כפתורים מאוספי הווינטג' שלי, עשויים צדף, זכוכית ומתכת מלופפת חוט (כפתורי דורסט).
איפה קונים: עד ה-19 באפריל אני עורכת פתיחת סטודיו עם הקולקציה החדשה, ברחוב הרצל 119 בתל אביב. הסטודיו יהיה פתוח בימים רביעי וחמישי מ-10:00 עד 19:00 ובשישי, ערב החג מ-10:00 עד 15:00. בשאר הזמן, ניתן לתאם מראש ביקורי סטודיו. לתיאום ניתן לפנות דרך האתר או דרך עמוד הפייסבוק. את בגדי הגברים ניתן למצוא גם בחנויות בקלן ודיסלדורף בגרמניה ובטוקיו יפן.
טווח מידות: 38 – 54, תלוי בדגם, ואנחנו תמיד שמחות להכין את בגדי הקולקציה בהתאמה אישית וללא תוספת תשלום בכל מידה שתתבקש.
טווח מחירים: 450 – 2,000 שקל
