מכתב לאחי ואשתו ושתי בנותיו שחיים בפריז 30 שנה (ולאחותי ומשפחתה ולאחי השני ובני משפחתו שחיים בצרפת וארה"ב גם הם כבר 30 שנה).
האם אתם תומכים בחלומות של הילדים שלכם, מתאמצים לעזור להם להגשים אותם?, או שמא אתם מכבים אותם ולא מאמינים בהם באמת ועד הסוף?
..."לא פעם מציבים בפניי הסינגלים אתגרים שנראים לי בלתי אפשריים, סלעים אימתניים, מעברים שנראים קטלניים, אתגרי כושר מפרכים ואז עומדת בפניי הבחירה – לתת לפחד לנהל אותי, לשתק את חלומותיי, או להסתכל לפחד בלבן של העיניים ולדעת שעליי להמר, לצאת אל האתגר עם הכי הרבה שיקול דעת, הכנה, תכנון ובעיקר עם נחישות ואומץ. כך גם בחיים, רבים כל כך מאתנו נשארים תקועים מול הקירות והסלעים שמציבים לנו החיים, חולמים להעז ובמקום לרוץ קדימה, נכנעים למנהל ושמו פחד, מביטים על החיים חולפים לצדם".
זהו פוסט על הקשר או אולי על חוסר הקשר בין העולם הוורוד שמביט אלינו מהקיר והאינסטוש ושאר מרעיו, לבין העולם העמוק והאמתי שחבוי בנו בפנים ועל מה שקורה כשמגיעים החיים ונותנים לנו כאפה מטלטלת שמשנה לפתע את הכול.