אני חייבת להודות - אני לא חובצת חמאה, לא מעשנת בשר ולא מצמצמת יין. אני מבשלת מהר כי אין ברירה
זה קורה בדרך כלל ביום חמישי, כי האוכל שבושל בסוף השבוע, כך שיספיק לכמה ימים קדימה, נגמר. וברגע הזה, כשאני מנסה לשדל את בתי הקטנה בכל זאת לחמם את המאמא החליפית, הקפואה, המעליבה משהו, ששוכבת בפריזר, מאמא עוף, אני יודעת שאת פרס אם השנה כבר לא אקבל. לא השנה וגם לא בשנים הבאות.
הייתי בהלם. ידי כאבו מההקלדה הבלתי פוסקת. דחפתי את הכסא אחורה, מנסה להבין מה קרה כאן. מי כתב את הדברים האלה, מי אלה האנשים האלה, יוני וסינתיה ושתי הבנות, מי אלה האנשים בלשכת התעסוקה והאיש במכולת והרחובות שהלך בהם, העיר כולה, מאיפה באו אלי כולם, מתחלפים זה בזה כמו על במה, כשאחד מואר השני חשוך, ולפעמים אחד מהם קורא לשני אל אלומת האור ולעיתים השני דוחף את הראשון מחוצה לו, מבקש את הבמה לעצמו.כל אלה אני, אמרתי לעצמי כמעט באימה. אני יוני ואני סינתיה, אני המכולת ואני הדרך אליה, אני החום ואני הזיעה, אני הטקסט ואני הסאב-טקסט.