שני אנשים מבוגרים נפגשים. לתוך הפגישה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, לתוך האסאמאסים באמצע היום, לתוך שיחות הטלפון המהירות, המעדכנות, אנו מביאים את חיינו. סוחבים שקים על הגב, מלאים בכאבים ופחדים, בוחנים כל ניע ראש וכל תזוזת יד. ובין הרגעים האלה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב –זה זה?
קאתי חולת סרטן וזה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לה.נורא להגיד כך. נורא לחשוב כך, שמחלה ארורה כזו, היא זו שנותנת את הלגיטימציה לעשות דברים שמזמן רצית לעשות ועכשיו, אם לא תעשי אותם, לא יהיה מי שיעשה אותם, ותלכי אל מותך בידיעה שרק רצית ולא עשית.
אולי במקום הזה בו אתם הולכים היום, צעדה שיירה ארוכה של נערים ונערות, שבעצם נסיעתך למקומות האלה, לתחנות הרכבת, לרציפים, לבורות ההריגה, מתחברת עכשיו שרשרת ארוכה של נעורים,יופי ותקווה. הם עומדים עכשיו זה לצד זה, טביעות ידיהם על הקירות, פסיעות רגליהם בדרך הארוכה והשרשרת הארוכה הזו, רבת השנים מגיעה עד אלייך.
אי אפשר סתם לזרוק על עצמי משהו לשיעור פילאטיס, ידוע הרי, שהבטן אסופה טוב יותר, והרגליים ארוכות יותר בטייץ מחטב, זה עם הגסקה הגבוהה. ואז אני, איך לומר- משתחלת, תהיה המילה הנכונה, לתוך הטייץ האלה, ובבת אחת אני פתאום גבוהה יותר, צעירה יותר, ואם אני אצליח לנשום, גם אחיה טוב יותר, אבל בשביל מה? ננשום כבר בשיעור, עכשיו צריך להתרכז בלהכניס את הבטן.
אני מסתכלת על עלמה זק המופלאה, בתפקיד איילת, אמו של עומרי, שלא מרשה שיגידו את המילה אוטיסט בבית, מטורפת מדאגה ומלילות ללא שינה, שאוספת את כל המשפחה, מחליטה החלטות והופכת באחת ללביאה. כזו ששומרת מקרוב על גוריה ותעשה הכל, כדי שלא תיפול שערה משערות ראשם. אנחנו לביאות, אמרה לי פעם פסיכולוגית שישבתי מולה, אנחנו, האמהות ,לביאות.