היום גווע בחוץ, וכאן בתוך החדר גוועים לאיטם חיים שלמים. אמא, אני אומרת לה, אמא, את שומעת? זה השיר שלך. אף שירה לא זורמת כאן מתוך הגן, ואף שבשבת לא סובבת. אל החדר הזה, נכנס בצעדים איטיים וחרישיים, זוחל במסדרון וממלא את הקירות, הסוף.
לאן הולך ידע רב שנים? שוקע ונעלם כלא היה? מי לימד אותנו מה עושים כשאמא מבלבלת בין יום ולילה, כשהיא קמה באמצע הלילה ודורשת ללכת עכשיו למספרה, כשהיא נועלת נעליים במאמץ רב באמצע חדשות הערב ורוצה שייקחו אותה עכשיו לרפלקסולוגיה, ולא עוזר כשפותחים את התריס ומראים לה, תראי, חושך עכשיו, קופת חולים סגורה, ומי אתם, לעזאזל שתגידו לי שהיום יום רביעי ולא חמישי?
יש מחלה כזו, מחלת הכיסופים. ברגעים אמיתיים שמהם מורכבים החיים עצמם, לאור ניאונים ובחושך, ברגעי שמחה ענקית וברגעי שפל קשים, בשנייה הזו ממש, הגעגוע שעמד בשקט, בצד, כל הזמן הזה, מזהה את הרגע, את מערכת החיסון החלשה שלי, זו שאחראית על זיכרון ואהבה, הופך לווירוס, ותוקף.
מי כתב את הדברים האלה? אני שואלת לפעמים בתדהמה, ביראה. מי אלה האנשים האלה, המשפחות הללו, הרחובות שמהלכים בהם, העיר כולה, מאיפה באו אלי כולם, מתחלפים זה בזה כמו על במה, כשאחד מואר השני חשוך, לפעמים אחד מהם קורא לשני אל אלומת האור, ולפעמים השני דוחף את הראשון מחוצה לו, מבקש את הבמה לעצמו.
אני שולחת הודעה, ואני צריכה שבאותו רגע בה היא התקבלה, ברגע של הצליל, אחרי שהתפשט חיוך על הפרצוף שלו, הוא ידחה הכל, אבל הכל ויענה לי מייד. איזה ישיבה עכשיו פתאום? עכשיו? כשהגיעה הודעה מתחנחנת ממני, קצת סקסית, עם כמה נקודות מתפנקות בסוף משפט?