זה פוסט יום הולדת. בשנה הזו איבדתי את אמי, וגייסתי את בתי הבכורה, ואפיתי מאות מגשי עוגיות וכתבתי עשרות סטטוסים, ואהבתי בלי סוף. וגם גדלתי בשנה.
אני יושבת מול התמונות, ובוכה פעמיים. פעם אחת מהתרגשות, ופעם שנייה על האחיות שאין לי. ארבע אחיות. פעם בשנה. 36 שנים. פרוייקט צילום יוצא דופן ושיר אחד נפלא - אחיי.
היא סקסית. שמלת המיני הפרחונית שלה נצמדת לגופה החטוב. רגליה ארוכות. תשכל אותן לא תשכל? תפשוט אותן קדימה או לא? תפסק לרגע שאפשר יהיה להציץ? גם הם פרחוניים? אולי שחורים? אולי חוטיני? אולי בכלל אין כאלה?
אני עומדת מול הספרייה בביתי, מעבירה יד אוהבת על הספרים שלי. אני זוכרת מתי קראתי כל אחד מהם, באיזו תחנה בחיי, למה הוא התאים אז ולמה היום. אותיות, סימני פיסוק, ודפים כתובים שטים בדמי בטקסטורות שונות, המילים האלה, הם באופן כלשהו, אני.
הבריכה התת קרקעית החבויה מפעילה עלינו את קסמיה, ואנחנו מתנדנדים, מתערסלים על קורת נדנדה שמישהו תלה. אלה הדברים שאנו מאפשרים לעצמנו, בזוגיות הברוכה שלנו. אלה הדברים שגורמים לנו אושר פשוט, מקומי, נקי. אנחנו כאן ועכשיו. מי המעין הם שלנו. השתקפות העצים במים היא שלנו. האצבעות השלובות, היד על הכתף, החיוך זה אל זה. כל זה שלנו, כאן בחג השני של פסח.