"אני חושבת שיש בך הרבה פוטנציאל לא ממומש". זה המשפט שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. לא הייתי צריכה שיגידו לי את זה, ידעתי את זה לבד. אך יותר מכך, הרגשתי את התסכול הזה בכל נים של הנשמה שלי.התחושה הזו של ה"כמעט" הזה, של ה"אבל אני יודעת שאני מסוגלת ליותר, איך אחרים לא רואים את זה" הפך להיות חלק מה DNA שלי. היום, בראיה לאחור ובניתוח של הדברים, אני יכולה אפילו להודות, שלפעמים זה אפילו גרם להשקיע פחות ולפעמים אפילו לא לנסות בכלל – כי מה הטעם?! גם ככה זה לא יישקף את הפוטנציאל שלי, גם ככה זה יהיה "כמעט" או "ליד".
12 שבועות של "חופשת לידה". הצחקתם אותי. אצלי היו אילו 12 שבועות של בכי תמרורים בלתי פוסק.במהלכה של "החופשה" הזו, החיים נתנו נתנו לי את הסטירה הכי כואבת, הכי מפרקת והכי מעוררת שיכולתי לקבל.לקח לי עוד שנתיים וחצי, עד חופשת הלידה של בתי השניה, כדי להבין מהו השיעור הזה, או יותר נכון - מהי המתנה הגדולה ביותר שהעניקה לי בתי בכורתי.