אמש זכיתי בחוויה מתוקה מאין כמוה....ישבתי ב"מעגל הקשבה" עם אנשים שמעולם לא הכרתי, מתחומי עיסוק שונים, בגילאים שונים,אבל המשותף לכולם היה געגוע לשבת ביחד ולהקשיב מהלב בצורה מכילה ונותנת מקום זה לזה.

אחת מהדרכים היא להפגיש אותנו ב"רכות", באופן עקיף, עם "מראות" שישקפו לנו אמיתות של עצמנו. כמו למשל לעורר בנו הזדהות עם דמויות מסיפורים או סרטים, שאנו מרגישים קירבה גדולה או דחייה לגביהם, ומכלול הרגשות שמתעוררים בנו מעירים בתוכנו תכנים, חוויות, משאלות, שהיו רדומים ומקרב אותנו להתבוננות בעצמנו.

...אני לא באמת זוכרת את הדבר שקרה, אלא זוכרת את הסיפור שרץ במשפחה, שההורים חזרו וסיפרו, עד שלאט לאט זה נטמע בי כאילו אני זוכרת את המקרה גופו.

גם לציפור כואבות בהתחלה הכנפיים .אחרי שמשתחררת. גם אם הכלוב ששהתה בו היה עשוי מזהב.