וכשהריח של המרק מתחיל לעלות באפי (לפחות שעתיים על אש קטנה מרגע הרתיחה!) אני נזכרת בסיפור על יצחק אבינו, ששלח את בנו עשיו לצוד לו צייד ולעשות לו מטעמים כאשר אהבה נפשו כשהרגיש שמותו קרב,ומשהו נצבט לי בלב ואני חושבת, הלוואי שאימא תצליח להרגיש את הטעם...
אני מתחילה עם הסדינים הלבנים מכותנה, סדינים כמו של פעם.הם כבדים וריחניים, מפיצים קרירות נעימה ונפרשים על החבל כמו דף חלק שמחכה לסיפור חדש.אילו רק יכלו לדבר היו מספרים על לילותיי הלבנים, הבודדים, במיטה הרחבה, על תשוקתי הבלתי ממומשת.