כולנו יודעים איך התחיל הסיפור האישי שלנו, אבל איננו יודעים איך יראה ההמשך, איזו תפנית תקבל העלילה, האם יסתיים ב״סוף טוב״?לכן כשאנו מספרים סיפור , אנו חווים מידה מסויימת של שליטה: יש גיבור, שלסיפור שלו יש התחלה אמצע וסוף,לרוב יש אתגר/ בעיה/ קושי שהגיבור צריך לפתור ולרוב בסיום הקושי נפתר.אחת הסיבות לכך שילדים קטנים אוהבים לשמוע שוב ושוב אותו סיפור היא כי ברמה המטאפורית הוא עונה להם על בעיה מסויימת שהם מתמודדים איתה באותה תקופה,ומרגיע אותם ( הסוף הטוב). ומה קורה לנו כשאנו חוזרים ומספרים את אותו סיפור שוב ושוב?זו השאלה שאני מבקשת להעלות כאן לכבוד חג הפסח ההולך וקרב, החג שבו אנו מצווים לספר מידי שנה בשנה את הסיפור המכונן של העם שלנו, לבנינו ובני בנינו, ולספרו כאילו אנחנו יצאנו ממצריים.

אני מודה ש"יום האישה" מעורר בי רגשות מעורבים. אני מרגישה תסכול מהול בעצב, על עצם העובדה שנשים עדיין צריכות להעלות על נס ולהביא למודעות את חשיבותן, באמצעות ציון "יום האישה" כאירוע צרכני בעיקרו. עוד יום שמשרת את המטריקס..אבל בתוך עמי אני יושבת ומבינה שמידי פעם צריך איזה "עגל זהב" בדרך לבנית המשכן...

זה באמת כואב. ואני יכול להבין את הכאב, העלבון והאכזבה שלך. כמו חתן שרואה את כלתו מפלרטטת עם אחר בעודה עומדת מתחת לחופה..אבל מה אם הכלה היא רק צעירה חסרת בטחון ומפוחדת, שעוד לא מבינה את גודל האחריות של הצעד שלקחה ומרוב התרגשות מתנהגת כמו שהייתה רגילה לפני החופה?מה אם היא צריכה איזה "אובייקט מעבר " לפני שתפנים את המעמד החדש שלה?

כילדה הסתכלתי אליו בהערצה על שמשהו מאבק הכוכבים דבק בו. כשהייתי מגיעה לבקר אצל סבתא שלי מרעננה , על השידה שלה, שהיה לה עוד ריח של אמריקה, היו ניצבות תמונות של ארבעת ילדיה: אבא שלי, הדוד מורי, הדודה רודה והדוד אייבי, שתמונתו במדי הצבא האמריקאי הייתה המרשימה מכולן. הוא היה נראה יפה כמו שחקן קולנוע..

השבוע חוויתי זאת בעוצמה. התנודות בין זהרורי השמחה שמתחילים סוף סוף להפציע לבין הבכי שמתעורר פתאום כאילו משום מקום אחרי 8 חודשים ומציף, מגיעות בגלים קיצוניים.ספינתי משייטת לה בין ים סוער ורטוב לים רגוע ומחויך ומיטלטלת ללא מנוחה.מתי כבר נגיע לחוף מבטחים?