כוחם התיראפויטי של סיפורים בכך שהם מהווים דרך עוקפת הגנות, המאפשרת לנו להתבונן בסיטואציות ובמצבי חיים של הגיבורים, מהמרחק בטוח של המתבונן מבחוץ, ומתוך הזדהות להבין את המניעים לפעולתם ולמצוא משמעות לקונפליקטים שגם מעסיקים אותנו. וכך, על דרך ההזדהות עם גיבור הסיפור אנו זוכים לחוויה תראפויטית.
זו יכולה להיות פעולה, או דפוס התנהגות חדש, או אולי "תפקיד" חדש שטרם התנסינו בו בחיינו (לדוגמא: אם עד כה הכרתי את עצמי רק בתפקיד ה"מרצה והמבינה והסולחת" אולי אני רוצה להתנסות בתפקיד שנותן לי יותר חופש להרגיש וגם לבטא כעס וביקורת, ובצורה מאוזנת להציב ברור יותר את הגבולות שלי? וכד'.
פתאום הבליחה בי הבנה חדשה, ש"השופט" שבי, זה ששומר על אלבום הזיכרונות שלי ממנה, דואג לשמר אותו כמו שהוא, בלי סיפורים שמחים..
מה יכול לגרום לה (ולנו לפעמים) לא לרצות התנחם גם כשהחיים מציעים לנו נחמה וגם כש"הבשלנו" להתנחם?
ואני שואלת את עצמי, איפה אולי אני "מכבידה את ליבי"? סוגרת את השריון שעל ליבי, נאטמת לשמוע את האחר כי פוחדת להיפגע שוב?