שמעתי את עצמי אומרת לה: הלוואי ולא אהיה צודקת הפעם.. נמאס לי להיות הצודקת.. זה משאיר אותי בתחושה של בדידות. אני לא תמיד שמחה להיות הצודקת.
אני זוכרת סיפור ששמעתי בצעירותי. סיפור אהבה, על זוג צעיר ודל אמצעים , שבהתקרב יום האהבה,(או אולי היה זה יום הנישואין שלהם) הם כל כך רצו לשמח אחד את השנייה, אך לא היה להם אמצעים לרכוש מתנה יקרה.
כשאנו עוטים על גופנו בגדים, אנו למעשה "בוגדים" בטבענו האמתי, בגופנו הטבעי, אנחנו "מתחפשים" על פי קודים חברתיים (שמשתנים על פי צווי האופנה), וכשאנו מכסים את פנינו במסכה ומתחפשים לדמות שהיא לא אנחנו- אנו בעצם מרגישים חופשיים להתנהג באופן משוחרר מעכבות, אנחנו נותנים לעצמנו חופש להתנסות בהתנהגות אחרת מזו שאנו מורגלים בה, אנחנו מרחיבים את גבולות האני שלנו.
לפעמים ל״ילדה הפנימית״ שלי יש רצונות משלה ואני כבר למדתי שממש כדאי לי להיות בקשב אליה.. כשאני לא מזהה את לחישתה היא מתחילה לזעוק ואם אינני שומעת או מתעלמת, היא תמשוך בחוטים ותנהל את המערכה מאחורי הקלעים, תוביל אותי למצבים שלא בטוח אוהב..
את עצובה היום, אמרתי לה.היא הנידה בראשה והשפילה מבט. כן.רוצה לשתף אותי?יש לו חברה אחרת, היא אמרה בכאב.