אני פוקחת את עיני ובשנייה הראשונה מזהה את וילון התחרה הלבן המוכר, אבל ממש באותו שבריר שנייה גם מזהה שזה לא החלון שציפיתי לראות.

ההיסטוריה הפרטית שלי היא ארוכה מכדי לשתף כאן אבל אחלוק אתכם שבעבודת עומק שעשיתי עם עצמי, הבנתי מדוע תמיד השאלה הראשונה שעלתה אצלי הייתה: "זה בגללי"?

מהי אותה אש פנימית שיוקדת על מזבח הלב שלנו?ואיך הכהן שבנו יכול לדאוג שהיא לא תכבה?

...הלא אני יודע, גם כשאוהבים - לפעמים אומרים דברים שלא מתכוונים, שוגים במילים ולפעמים גם במעשים, ואז עלול כל צד יכול להיסגר בעצמו ולא לראות את פניו או את פנימיותו של השני... והלא פנים אל פנים זה המצב שהיינו רוצים להישאר בו,באהבה, באינטמיות, בפנימיות, מתוך- תוכנו..

בכל פעם שאני נשאלת "מה שלומך?" משהו בי נעצר לרגע.