הרגשתי את זה בבטן. כמו כדור שהוטח בי וכיווץ גם את הסרעפת ואת הנשימה.להישאר או לעזוב? מה תהיה הבחירה הנכונה?
מאז שאימא שלי הלכה לעולמה, הפכתי להיות נוסטלגית. פתאום מרגישה צורך לפגוש אנשים משמעותיים לי שרחוקים ממני (פיסית), מלווה בתחושה שאני רוצה לצרוב עוד זיכרון איתם, ובמיוחד אם הם מ"זקני השבט"..
אז לא תרצי להישאר תמר? מקשה ג'נין חברתי." לא", אני עונה לה.-למה? היא שואלת ולא מרפה.-האמת, עם כל היופי והתרחבות הלב שאני חשה פה אני גם זוכרת את הכובד של תחושת הבדידות.
משנה לשנה קשה לי יותר "יום השואה" ואני לא יכולה לספוג יותר את סיפורי הזוועות. ולא חלילה מפני שאני לא מכבדת את זכרם של הנספים.