אני מכירה את ההרגשה הפנימית הזאת (פנימית ומאד עמוקה) את הריקוד שהנשמה שלי רוקדת בכל פעם שאני עושה צעד שמסתבר שנמצא בהלימה עם האמת שלי, פעפוע של שמחה ממלא אותי, כמו זיקוקי דינור קטנים שמרעידים את כל הווייתי..
כמה אומץ נדרש , כמה בגרות ואחריות , יכולת התבוננות פנימית ויכולת לשאת את הסיכון שידחו אותך, יאשימו אותך, שלא תקבל/י מחילה. שאולי אפילו תרגיש/י מושפל/ת. ואני מוצאת את עצמי מייחלת למילים הטובות האלה שיגיעו ממך.. שימוססו את המועקה ששבה וחוזרת .
זה אתגר לא פשוט לאסוף את כל חלקי, גם את אלה שנשברו או נסדקו, גם את אלה שלפעמים נעלמים מעיני, שמסתתרים ב"צל", שמתחבאים מאחורי קירות הבושה או הגאווה, גם את אלה שאני משליכה על אחרים.. אבל אני מסכימה להיענות לאתגר, להתמודד אתו, לא לברוח אלא לבחור ולהביא את כולי.
זהו?? גם היא עברה לסמס לי במקום לדבר איתי?כמה חשוב לי לשמוע את צבע קולה שמגלה לי הכל:אם היא מתגעגעת, או עסוקה וצופה בטלויזיה,או שמחה או עייפה..
החלונות של כל הדירות פנו לאותה רחבה. עם כל רעש המשחקים, האופניים ושאגות הצחוק, לא תמיד ניתן היה להבחין בצליל הקול הקורא באופן ברור.מקהלת "א-מא" הייתה מקפיצה מיד שורה של פנים לחלונות שסביב לרחבה.מי זו האמא שקראו לה עכשיו?