זוהי פליטת פה פרוידיאנית שמסגירה את רגשות הפחד האשמה מחד והציפיה לעונש מאידך. מי שמרגיש אשם, באופן לא מודע מצפה לעונש.
האם קרה לכם בחייכם שהתאפקתם מלהראות כאב או צער מול ילדיכם מתוך צורך לגונן עליהם? לראות הורה בשיברון לב זו אחת החוויות המטלטלות שילד יכול לחוות, ולא משנה בן כמה ה"ילד".
בראייה פסיכולוגית,רוחנית ונוגעת לחיינו,אני מנסה להתחקות אחרי החוטים הסמויים שמחברים בין סיפורי חיינו לסיפורים הקנוניים,להאיר על תהליכים חמקמקים שפועלים בנפשו של כל אדם, ולמצוא את החיבור בין החוויה האישית לחוייה האוניברסאלית,
מי מאיתנו לא חווה לפחות פעם בחייו מצב שבו הוא תפס את עצמו בוכה על אירוע שכביכול לא מצדיק תגובה כה חזקה?