כמה מכם אולי אמרו לעצמם: אני לא אהיה כמו אבא/ אמא שלי? ובסופו של דבר , באופן לא מודע, נהגתם בדיוק כמותם?....אולי זוהי אחת הסיבות שיש בי תשוקה כה גדולה לעבוד עם הטקסטים המקראיים, כי כשאנו נכנסים לנעליים של הדמויות ונותנים להם קול, אנחנו לא רק מצליחים לרכוש תובנות אישיות ולהביא ריפוי לעצמנו אלא גם לנרטיב המקראי עצמו, מנתקים את השרשרת ומנקים את ההעברה הבין דורית,מדורי דורות.

איזו מן אימא שולחת את ילדתה לחצות לבדה יער שורץ זאבים?איזה מן אבא שולח את הבן שלו הרחק מהגנתו להתמודד עם עשרה אחים ששונאים אותו נפש?

משהו בו קרא לו לעצור. להמתין . לברר. לעשות סדר. להבין. לא להמשיך על הטייס האוטומטי.

גרונה ניחר, ואגלי זיעה נטפו כמו דמעות גדולות בין שדיה ועשו דרכן לכיוון הטבור, תחת שכבות הכותנה והתחרה הלבנה שעטפו את גופה כמו תכריכים.

למה כל כך חשוב לנו למצוא דמיון? כאילו זו הוכחה למשהו נסתר. לשייכות?, לנאמנות?, למשאלות לב שאנו משליכים?