מה שהכי נשאר איתי מהסרט הוא איך נקודת המבט שלנו יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה כשאנו מכירים קצת את ״סיפור הרקע״ של האדם שמולנו, שהוא כמובן תולדה של החוויות שעבר בחייו. כמה קל להיות שופטני ולדחות כשמתייחסים רק להתנהגות הגלויה החיצונית של מישהו בלי להכיר את הנסיבות.

מתי יודעים ש"די"? שהצלחנו להתמודד עם השדים ב"צל" ויכולנו ?שמעתה דברים יזרמו בכיוון הרצוי לנו כי דייקנו את עצמנו ופעלנו מכוח האמת שלנו? שלא נוריש לצאצאנו את ההתמודדות עם מה שאנחנו לא השכלנו לסגור ולפתור?

הלוואי שניזכה כולנו למצוא בתוכנו את השפתיים של הלב, להיות ה"שמש" עבור האדם הכבוי שעומד מולנו, "להדליק" אותו ולהתוודע אל עצמת הרכות המחייה, במפגש אינטימי בעזרת דיבור מהלב.

״אבל לילה אחד כשישנו שלושתנו בביטחה, ניצחון אמיתי על הטבע ..למרבה המזל כשהתעוררתי, חיבוק-גדול ובלונדין ישנו בנחת כל אחד במקומו, שום דבר לא קרה..״. עמוד 127. (הכוונה למספר, לנחש הפיתון הקרוי ״חיבוק גדול״ ולעכברה הלבנה הקרויה בפיו ״בלונדין״)