למרות שהחתן סלח לה- אולי ה"כלה" עדיין מרגישה מבויישת, אשמה, סוג רגשות שסוגרים ומכווצים ואינם מאפשרים התרחבות הלב. כדי לעבור תמורה עליה להתחבר ללב שלה...

ההורים שלי מעולם לא הרימו עלי יד. זה נכון אם אני לא סופרת את הפעם האחת והיחידה שאבא שלי הפליק לי בטוסיק כשאחותי ואני רבנו והרעשנו והפרענו את מנוחת הצהריים המקודשת בבית ופשוט הוצאנו אותו מדעתו..

היה לי מאד מעניין לבחון מה התעורר בי בתהליך העבודה, איך הגבתי כשהדיו נשפך והכתים (יצא משליטה), מה הרגשתי כשעבדתי בעיניים עצומות (ממש התרגשות וסקרנות לראות "מה יצא"), מה קרה לי כש"מחקתי" את מה שכתבתי , ואיך בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק ובקולאז' הכנסתי בכל זאת את הוורוד שאני כל כך אוהבת..

מי שספג אכזריות, מי שהיה קרבן, בקלות רבה יהפוך להיות אכזר כלפי אחרים תחתיו. במיוחד אם הם מזכירים לו את הקרבן שהוא היה.

איך יהיה המפגש ביננו? האם אזהה בעינו את הזיק של האהבה שרחש לי? האם יישיר מבט אלי? האם יחבקני? האם ליבי יעלה על גדותיו למראהו?