"אולי בחיים אחרים" הוא ספר שמונח בדיוק באזור ההוא של הלב, המשותף לכולנו ויש בו יכולת מופלאה להמיס ולנחם.
אני זוכרת את השיחה הזו, מילה במילה, אפילו שעברו כבר עשרים שנים. הטלפון האלחוטי צלצל בדירת הסטודנטים הירושלמית שלי. אמא של חבר טוב היתה על הקו, בוכיה. דרכה השתקף המחיר שגובה האמת. "אולי זו אשמתי. במקום להלחם איתו בגן, נתתי לו לשחק בבובות, כי הוא רצה. והשמלות," היא בלעה מילים והכאב שלה נח לי בן הזרועות דרך הטלפון. "ויתרתי ואולי בגללי. אולי זה קרה בגללי."
כשאני מורידה עיניים לצלחת, היא מציצה בי. אני מרגישה את המבט שלה על הבד השקוף, על הכתפיים החשופות. מה היא לובשת מתחת לגלימת המוות השחורה? לאנז'רי של ויקטוריה סיקרטס?
הכתיבה הכנה, האמיצה, של רות עפרוני ב"שנת השועל", חיבקה אותי כמו מכרה ותיקה וריתקה אותי אליה. זה ספר שכתבה כל אחת מאיתנו, בעצם. במחשבה, במציאות המשפחתית, עם חברות, עם הילדים. אבל רק רות עפרוני שמה אותו במילים.