אל תצפו לקריאה נינוחה, לצמר גפן. הספרות מלאה באלה. פה העוקץ מחכה במקום הנכון בדיוק. והוא מגיע לנו.

הקיץ הזה נסעתי לקרואטיה. עמדתי על החוף והבטתי אל האי הרחוק, הגולי אוטוק של ורה. לא הפלגתי אליו. זו רוחה של ורה (אווה פאניץ') שורה שם בין הכתלים המתפוררים. אבל בזכות גרוסמן, לרגע, גם שלי.

שני לילות רצופים התייפחתי. נרגשת וחומלת. מולכת במילים, כמו אחרי צלילי חליל מכשף, אל הזירה העירומה של המציאות. אל המקום המזוקק של הרגש. זה ספר שיגרום לכם לכבות את האורות בחדר הילדים. לחזור לנשק אותם בשנתם, להסתכל על מה שיש ולהגיד תודה. תודה.

הראיון האחרון הוא פיסת אומנות של הרגש. כישוף. בתוכו עלילה פרושה בין רבדים. וכל מה שנותר לנו הקוראים, הוא להתמסר לתעלול ולוותר על השליטה.

"רוחות פרצים" טורק בחלון פתוח אנרגיה ורוח של תשוקה עצורה, אלימה וכאב. ואני רוצה להיות הרוח הזו, והאובייקט הזה, שנחבט בין הדמויות הצבעוניות, האנושיות, הפגיעות של המחברת.