באותו הרגע לא הבנתי מה קורה לי. הרגשתי צורך עז לא להיות פה. לא להרגיש, לא לחוות. לכבות את המוח, את המחשבות, את התחושות. הסתובבתי עם תחושת מחנק תמידית בגרון ופשוט לא היה בא לי להתעסק איתה. רציתי רק להתעלם מהקיום שלה
"יש תחושה שלמרות שזה הגוף שלי אין לי תחושה עליו" היא אמרה לי, " אני צעירה ואני לא אמורה להרגיש ככה בחוסר שליטה עליו, זה לא מרגיש הגיוני"..
אני זוכרת את היום ההוא שהתהלכתי בבית אחרי שסיימתי את לימוד התואר הראשון ותהיתי לעצמי מה אעשה עכשיו. אבא שלי שהיה לידי אמר לי- לכי תחפשי לך עבודה שיהיה לך נוח בה, שתחזרי בשעות נורמליות , ותוכלי להיות אמא
היו לי חלומות גדולים, באמת, רציתי לכבוש את העולם, ידעתי בדיוק מה אני רוצה להשיג ואיפה אני רוצה להיות, הצבתי לי חלומות גדולים, ועבדתי קשה כדי להגיע אליהם