היא הייתה יושבת בפינת הרחוב, מכניסה את כל האשליות לתוך קופסאות גפרורים קטנטנות, ריקות מאש.את המציאות הייתה מעיפה עם הרוח, ואילו האשליות נערמו להן, מילים מקופלות בתוך נייר, בתוך קופסה.
גדלתי בסביבה תומכת.ילדות בתוך גלויה. עדיין ילדת פרחים. עדיין מאמינה באהבה. מאמינה שאפשר גם בעולם בחוץ,לחיות ללא הגדרות האלו שאנו בונים סביבנו,בין אנשים,בין מדינות. הגדרות וההגדרות האלו מגבילים אותנו. את החופש שלנו ושל ילדינו לחיות בעולם מתוקן יותר
"...שאלתי אותך, שנים אחרי זה, למה לא עשיתם כלום?? ענית שידעתם תמיד אבל היה חשוב לשמור על שלמות המשפחה ושזה היה גורם לזעזוע גדול מידי אם היינו חושפים את זה. ..." משחררת פוסט כואב,על פגיעות מיניות ומודעות חברתית במציאות העצובה של ימינו ישראל של 2017