שומעת צעקות ממרכז הבית "אמאאאא אלעד עושה קקי וגם לי יש קקי!!" ואני שעוד לא איבדתי תקווה בבני אנוש צועדת לי עם ראש מתוח ועיניים לכיוון הרצפה, או. מיי. גוד. מה קרה פה לאסלה?!
את שמעבירה שעות בפינטרסט, בונה לוחות השראה, עוברת מחנות לחנות ומחפשת את הפריטים הכי מיוחדים והכי שיקים ללקוחות שלך, אלו שאת בחרת והם בחרו אותך, כי בך מכל השאר, יש משהו שעשה להם את זה.
16 שנים עברתי בין מקומות עבודה. כמובן כשכירה. במקום אחד עבדתי שש שנים נהדרות, ואחריהן עוד 3 שנים ועוד ועוד. עשיתי דברים נפלאים וטובים, עם עמותות ועם נערים ונערות, בניתי תוכניות, הגעתי לכנסים, טיילתי באירופה, הכרתי אנשים, למדתי טכנולוגיות מכל הסוגים. אותי הם אהבו וקיבלתי חיזוקים, אבל פזלתי לצדדים (אל תספרו אם שואלים). היתה לי משכורת טובה וארוחת צהריים אבל משהו לא עבד ואיפה הכנפיים?
לפעמים בא לי להתקשר אלייך לספר לך סתם משהו מטופש כמו "הלכתי לקופת חולים, וואי איזה תור היה" או לצאת מהכלים מאיזה אדיוט או סתם כי ככה קמתי היום. והדמעות מגיעות לבקר מדי פעם, כשאני נזכרת בך, כשמשהו מזכיר לי אותי איתך.