יש משהו אירוני בללכת להקרנה של סרט שנקרא "להתאהב מעל הראש" ביום שאני מקבלת תובנות כואבות בענייני אהבה ומוסכמות. אבל החיים, בניגוד לסרט, לא נמשכים 90 דקות ולא בנויים לפי תסריט ידוע מראש - לטוב ולרע. מה אני אגיד לכם? לכו עם הלב שלכם, תעשו מה שעושה לכם טוב ותהיו מאושרים.
החלטתי שהגיע הזמן עבורי, לכתוב על ארגון שמנוהל (בהתנדבות) ע"י נשים עבור נשים. ואיפה הכי מתאים לכתוב על זה, אם לא באתר תוכן, בלוגים ודעות - לנשים.
כנס לאנשים עם הפרעת קשב, שהמארגנת שלו היא בעצמה עם הפרעת קשב (וגם המארגנת המסייעת...) יכול להיות עסק די מאתגר.צריך לוודא שמגיעים בזמן, שלא שוכחים את הניירת ואת המפתחות של הרכב ואיפה חנינו ומה בעצם רצינו לאמר ולמה יש זבוב שלא מפסיק להרעיש ברקע.צריך להזכיר שוב ושוב לקהל היעד (כי גם לחלקם יש הפרעת קשב) שזה מתקרב, שזה השבוע, מחרתיים, מחר, הבוקר, קומו! עכשיו!
חשבתי שנרדמתי וחזרתי אחורה בזמן. האם באמת מתנהל דיון אמיתי שכולל את המילים "מזרחי" ו"אשכנזי"? בכל הומור יש גם רצינות, אבל אם אין לכם כח להומור, נא לנשום עמוק ולחזור אחר כך
כן, אני רצה. לא, אני לא דקיקה וחטובה. לא, אני לא לובשת צמוד וגם לא גופיות. כן, זכותי לרוץ עם חולצת מירוץ כמו כולם.