הדבר האמיץ ביותר שעשיתי בחיי היה להתחתן. בחורה רגישה לא נותנת את הלב שלה כל כך מהר. בטח לא לכל החיים.
אז גללתי קצת בפיד וקראתי את כל הפוסטים האלה לקראת החזרה לבית הספר, על איך שהתלמידים מסכנים, ואיך שהמורים מסכנים, ואיך שהמנהלים מסכנים, ואיך שלא צריך יותר בית-ספר.
מסתבר שככל שהזמן נוקף, רשימת ההשלמות שאני חייבת להספיק רק הולכת ומתארכת.
איך בדיוק הגעתי למצב שבו אני מבלה לילה באוהל מחוץ לבית, אבל ממש מחוץ לבית- על הדק בגינה האחורית.
אני לא יודעת אם אצליח להפסיק להרגיש שהחמצתי. אני יודעת שיש לי די והותר וכל שעלי לעשות הוא לומר תודה.