לנו, הזקנים, שנולדו במאה הקודמת, לא היה סמארטפון ופייסוש. אפילו לא אטארי. אפילו לא סיבה למסיבה. אז עשינו עם הזמן שלנו דברים מוזרים, כמו לשבת על הברזלים, או לאסוף מפיות, או להחליף קלפים של העולם המופלא.
בקורס צרפתית למתחילים לא כולם היו מתחילים. רובם למדו צרפתית עוד בתיכון וידעו לפרק את המילה "זֶ'בוּדְרֶטֶפָּרְלֶה" לארבע מילים בעלות משמעות. אצלי המילים הסתבכו בלשון.
למדתי את כוחן העצום של המילים. מילים שמביעות רעיון, פורחות ברשת כפרפרים, יוצרות דיאלוג ומפרות אחרים, ממש כמו בתהליך האבקה אצל פרחים- גם רעיונות חדשים נודדים מאדם לאדם ויוצרים הפריה הדדית וליבלוב במקומות מרוחקים.
לפעמים אני קולטת, שעם כל הקיטורים, אין לנו באמת מושג מה זה להיות ילד-מסכים. אין לנו מושג כמה העולם החיצון איטי לעומת העולם הרבוד. אין לנו מושג ירוק במה הם באמת משחקים, באילו סרטונים הם צופים, מי אלה לעזאזל היו-טיוברים האלה שמלמדים אותם את עובדות החיים הרבה לפנינו.
בחיי שאין לי שום רצון להתוודות בפניכם על איך באמת התנהל הסופשבוע המגניב שלנו. ממש בא לי שתמשיכו לחשוב שהיינו קולים כמו שכתבתי, שנזרקנו באוהל יחפים ויפים, שהכרנו מלא להקות היפ הופ מחוצלארץ, שעשינו את כל הדברים שהייתם רוצים לעשות ואינכם מעזים.