אישית, לא אכפת לי שמדירים נשים מפרסומות ברמת גן או בבני ברק. לטעמי בכלל טוב היה אם היו מדירים פרסומות קצת מחיינו. אבל בין זה לבין הפרדה באוטובוסים ובמדרכות, שמובילה לאלימות כלפי נשים, ובעיקר כלפי ילדות, יש מרחק שנות אור. או חושך...

הנשק החם של המאבק הזה הוא מילים, פשוט כי סופסוף הפסקנו לשתוק, משום שאין דרך אחרת להסביר את עצמנו וכי אצלנו לא מרימים ידיים. הלוואי שזה יעשה את העבודה.

בסך הכל רציתי להאמין שאיכשהו, בארצנו הלא כל כך מתוקנת, יכול סופסוף כל אדם להתחתן באופן ההולם את דרך חייו, למשל במקרה שלי: מבלי שידברו אלי בארמית, מבלי להעביר את הבעלות עלי לגבר שאיתי ומבלי שאצטרך לעשות צ'ק אאוט ברבנות אם וכאשר (שלא נדע, טפו טפו, חמסה). אבל כנראה שעדיין אין חיה כזאת במחוזותינו.

אחרי שנים של ביחד מכתב פרידה, הסכם התנתקות, מהאגו. ניסיון להמשיך קצת אחרת. ניסיון...

פרידה היא חלק מהחיים. כן. פרידה זה כואב. כן. קשה. נכון. אבל יש לה שני צדדים, ויותר מתסריט אחד כדי לעבור אותה, אז בבקשה מכל הנשים שבמהלכן של פרידות טבעיות וכואבות וקשות שכאלה חוטפות ת'שגעת ומוציאות לכולנו שם רע – באמא שלכן, תפסיקו עם זה!