בהיריון כאילו מוכתב לנו מלמעלה שעלינו למסור את גופנו למשך התקופה לרשות הכלל וידיו המלטפות. אפשר להלחם בזה. אבל מצד שני, יש גם ככה כל כך הרבה מלחמות קשות יותר וצודקות יותר, שאולי, בעצם, זו בכלל לא הדרך...
המפגש הראשון שלי עם הפרעות אכילה היה בגיל צעיר מאוד. מאז עברו הרבה מים מתחת לגשר, ותודה לאל גם שוקולד מעל הלחם, אבל זה שהן עוברות לפעמים, זו עדיין לא סיבה לתת להן לגיטימציה בקרב נערות ונערים, שאף פעם אי אפשר לדעת איך זה יסתיים עבורם.
יותר משנשבר לי מהאח הגדול, נשבר מהסערה סביב הכדורים ותצוגת חוסר האונים של המסעיר אותה - הפעם באתי להגיד שהגיע הזמן שאנשים תאבי פרסום ובצע יהיו מוכנים לשלם מחיר ולא רק לגבות אותו, ושיניחו לנו ולפריים טיים שלנו (גם אם זה גובה ממני מחיר זעום של ווידוי על שינה באותה מיטה עם ההוא מהכותרות, אי שם בעברי הממשיך ברוב טובו להתרחק...)
כאילו מצופה שפילוסופיית חיים תבוא דווקא מהרוחניים שבנו, אבל אז בא כופר בן כופר, שכופר בכל- מאלוהים, דרך קדושת החיים ועד כל פרותינו הקדושות באשר הן, אומר את שלו וממשיך ללכת, ואנחנו נשארים לחשוב על מה שפלט לחלל האוויר...הצפייה בד"ר פומרנץ עוררה אצלי מחשבות ושאלות- האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים בכלל? ולמה אנחנו רוצים את זה? ועד כמה בכלל חשוב מה שאנו רוצים? ומה אנחנו מוכנים לעשות בשביל אותו הדבר? אני די בטוחה שגם על כל אלה היה אסי דיין מלגלג, אבל מקסימום- שיעשה על זה סרט...