כן, שוב יצא לי השד על האח הגדול, ואני יודעת שאני לא חייבת לצפות ולפיכך לא צופה, אבל לסובב את הראש לא יגרום לזה להיעלם. מעונה לעונה עולה יותר רפש מהבית הזה, וככל שהרפש מתעצם כך הסקסיזם על המסך גואה, וכאן אני חושבת שדווקא יש לנו הרבה מה לומר, וצריך לומר.
״תשמע״ אמרתי לפני שהמשחק התחיל, ״אתה יודע שלא סביר שינצחו, נכון?, גם בחצי הגמר ניצחו רק בקושי ולא מי יודע מה הגיע להם. אני רק אומרת, שלא תתאכזב...״ בחיי, מה שנהיה ממני, סיוט לראות איתי משחק.
החגים, העבודה, הכביסות, הוירוס, השיגעון להגביר את המודעות לגן ילדי הפליטים שלא מניח לי. ואז עומס, עייפות, עצבנות, תת הספקים, רגשות אשם. כן-כן, רגשות אשם. אל תצקצקו לי, לא אני המצאתי את זה. זה חלק מהדיל.
אני לא שותפה לתחושת הצער והבושה המתרחשת ומתרגשת. למה? כי אני לא עשיתי שום דבר רע. אני מודה שכאשר שמעתי את הציטוטים מדבריו של השופט רוזן מתוך בית המשפט כל מה שעבר לי בראש זה ׳יהיה כאן דיסקו! (או רוקנ׳רול)׳ כי כך יעשה לאיש אשר לא הסתפק בכל הטוב שהיה לו.
׳לא הייתי צריכה שקובי ימות כדי לדעת איזה אדם הוא היה. אבל כן היה לי חשוב לגלות שגם כל המפקדים סביבו וחייליו ידעו את זה, שהצליחו לקלוט אותו.׳ שיחה עם אמא