ליל הסדר, תמונת מצב משפחתית, אחד מי יודע: אחת בהיריון, שתיים לא. אחת עובדת כבר שנים באותו מקום, אחת בדיוק עושה הסבה למקצוע טיפולי. אחת התחילה תואר שני. ואני, מה אני? אני לא הבן החכם, לא הבן הרשע. הלוואי והייתי זה שאינו יודע לשאול, אבל השאלות דווקא לא נותנות לי מנוחה. אני הבן התם, זה שעומד מול העולם המרצד באלפי צבעים וצורות, לא מוצא את עצמו. עומד נפעם ומבולבל ושואל - מה זאת?

לקראת גיל 40 קראתי, שמעתי וחיכיתי לו בקוצר רוח, למשבר. שבושש לבוא. דיברו איתי על דיכאונות, משבר צפוי בזוגיות, סיפרו על איך ניפלט רגע אחרי משוק העבודה, איך לא כל בגד יהיה ראוי ומכבד לגיל המלכותי ואיך אף אחד לא יבחר בך יותר, אם את רווקה זקנה, כי זה ממש גבול כל הגבולות, קץ כל הקצים.

בגיל שנה וחצי, אחרי שכבר ידעה ללכת, החלה שקד לצלוע. רופא הילדים טען שזה בגלל שהיא מפונקת וההורים מרימים אותה על הידיים יותר מדי. כשהצליעה החמירה לא היה מנוס מעריכת בירור מקיף וכואב. לקח לא מעט זמן והרבה מאוד רופאים ובדיקות עד שזוהו המחלה והטיפול המתאים. לקראת 'יום המחלות הראומטולוגיות שיל גיל הילדות', מבקשת אמה לעורר את מודעות ההורים והרופאים