זה לא שאנחנו לא רוצות שצה"ל ינצח, אבל אל תהללו לידנו את הקרבות ואל תריעו ללחימה. לנו, משפחות הקבע ונשות הטייסים, זה כואב ומפחיד יותר

עיקר העשייה שלי בין כתלי הכלא היתה להיות שם בשביל הנשים, להאמין בהן במקום הכי נמוך שלהן - גם אם הן לא מאמינות בעצמן. כשמשבר אישי הותיר אותי ללא כוחות, מצאתי את עצמי מפליגה לכיוון חדש-ישן

הציור בשבילי הוא חופש לטעות, לא למצוא חן, לעשות שוב ושוב, לשנות, ליצור וריאציות ואפילו לקלקל. לצייר זו זכות למחוק ולהתחיל מהתחלה. לעלות בעוד שכבה נוספת של צבע על הכל ולברוא עולם חדש.

לא רבים יודעים שגם שאול המלך (לעתיד) הסתובב בט"ו באב בכרמים. חיפש וחיפש ולא הצליח לחטוף לעצמו אף נערה. התבייש. ואז הגיעה אחינעם בת אחימעץ, ואחריה אני, פחות עם שמלה לבנה, יותר עם דגמ"ח ואקדח

המשפט הזה צד את עיני הבוקר: "והוריו תרמו את קרניות עיניו...". לפני כארבע שנים נרצח בננו מלאכי באישון ליל על ידי מחבלים שפלים. גם במקרה שלו כל מה שיכולנו לתרום, הדבר היחיד שנותר להעניק, היו קרניות עיניו. עיניים שראו טוב באדם ובעולם