אני קוראת לזה התעניינות עונתית. בדומה למזג האוויר, גם פה, ביהודה ושומרון, יש תקופות של לבלוב ודעיכה תקשורתית. נדמה שכמו בנדידת הציפורים, כתבי התקשורת הזרים נדדו כולם לארצות החום, ארצות הברית, כדי לסקר את הבחירות של המעצמה החשובה בעולם; ובנדידה חזרה דרומה, אחרי עמק החולה ובדרך לכנסת בירושלים, עצרו אצלנו לאגור מזון.את כולם העסיקה השאלה המרכזית: איך אנחנו רואים את העתיד שלנו פה אחרי הבחירות? מה יהיה בארבעת השנים הבאות? ואולי השאלה הסמויה שהם באמת רצו לשאול, היא שאולי לא יהיה ולא נהיה פה? מחשבות לקראת סוף תקופת בחירות....
אולי אחרי שאדם מבין פעם אחת שטעה טעות יסודית, והיא מכה בו בכל עוזה, אולי אז התעוזה חומקת ממנו. מאז שהכרתי עד כמה טעיתי, הרגשתי שצל הטעות עוקב אחריי, עקב בצד אגודל
באחד הפרקים בסדרה "רמזור" מסביר חפר לאמיר ש"גבר אשכנזי במוסך זה יותר גרוע מאישה". אני חוששת שהוא צודק. מידי חורף אני הופכת ל-Damsel in distress, רק שבמקום לבהות מחלון מגדל גבוה ולהמתין לאביר שיושיע אותי, אני נוסעת לאיטי על מסלול הטסט, מביטה אנה ואנה בעיניים מלאות חשש ומחכה לאחמד שיגיד לי שהכל בסדר. ומאז, מידי חורף, אני מתלבטת אם ראוי לפעול בשיטה הזו, המאוד לא טבעית לי.
האדם הופך לעיתים בעל כורחו לתבנית נוף מולדתו. אנחנו אנשי ה"הרדקור" של יהודה ושומרון, וזה אומר המון, חיים מלאי אתגרים, משימות והתמודדויות; ובעיקר סימן שאלה גדול שמפנה לנו העולם ומפנה לנו החברה הישראלית בדבר היותנו שם. אני חושבת על מאבקי הקרקעות האינסופיים וקנאה עולה בי נוכח החקלאים החורשים כאן באדמותיהם באין מפריע
מי שמכיר אותי היום מגחך. מה לך ולנוער הגבעות האלה. וזה נכון. הפאות האלה, הכיפות האלה, הצעקות האלה. כמה קל לנו, יושבי היישובים הבורגנים, המבוססים, להיתפס למראה החיצוני השונה ולעקם את הפרצוף