בתחילה, החבל הדק שעליו להטטנו, היה עבה דיו כדי שנוכל לנוע עליו ולחפש את מקומנו יחד. הצעת לי להגיע לפאב במוצאי השבת בחצאית והסכמתי
ארבע לפנות בוקר, לא נרדמת, מריצה בראש את כל התסריטים: מה אני אומר? ומה יענה לי בחזרה? איך שוב אספר למנהל שאני לא מגיעה לעבודה?
הרגע הזה שבו את מבינה שכל התכניות והפגישות ביומן והתמרונים הבלתי אפשריים בין כל המשימות – הכל פשוט לא רלוונטי. שום דבר כבר לא דחוף, שום דבר כבר לא חשוב, כל המציאות השתנתה ברגע אחד. שגרת היומיום העמוסה מפנה מקומה לבית החולים