עשר שנים עברו מאז "שבת הכלה" שלי - הגרסה הדתית למסיבת רווקות. לו הייתי מניחה לפחד לנהל אותי - לא הייתי גרה כאן, ואפילו שתי הילדות שלי לא היו לי היום. אתם יודעים כמה מפחיד להביא ילדים לעולם? כמה פחד יש לפני כל היריון, לפני כל לידה? לו הייתי מניחה לפחד לנהל אותי לא הייתי יוצרת קשרים עם חברות חדשות, לא הייתי מתקבלת לעבודה, לא הייתי קונה בית כי המשכנתא מפחידה, לא הייתי מתחתנת. גם לא הייתי כותבת כאן
אני כותבת על הלוח מילים שיוצאות מן הלב. דוחקת את הדמעות חזרה לאחר כך. מרגישה כמו באיזה מובלעת של המציאות. משהו כאן כל כך אמיתי עד שזה לא יכול להיות אמיתי. משהו כאן כל כך עוצמתי עד שכולי לגמרי נחלשת.
ילדה קטנה וסקרנית פותחת בשקט את דלת חדר השינה של הוריה. היא מביטה לאחור, אין איש. הדלת נסגרת בלאט והיא נושאת עיניה אל תחתית הארון. שם למטה-באמצע נמצאת המגירה עם כל הסודות. הסיפורים שלא סופרו לה עדיין.