מזמן לא כתבתי פה ביקורת ספרים, ולא שלא קראתי דברים טובים. אז הנה, למקרה שהתגעגעתם למדור ''ספרנית בדימוס'' - מה חשבתי על איידהו, אמילי רסקוביץ'?
איך עוברים בשנייה מצוות הווי ובידור לילדים חסרי שורש, איך עוברים מהכלה בלתי פוסקת, מהדחקת כל החרדות שלי עצמי לטובת החרדות שלהם, איך עוברים מלחיות מדקה לדקה בלי לדעת מה קורה עוד שעה, להכל שגרה, הכל נורמלי, עבודה, בית ספר, שגרה?











