ללחמניות יש מקום של כבוד אצלנו בבית. כל יום הן יוצאות בשיא תפארתן בערב ומכינות את עצמן לסנדויצ'ים לבית ספר. זה נושא לא פשוט הלחמניות האלה וההתעסקות סביבן. פעילות כה טריויאלית, אך שוחקת מאד, במיוחד למי שלא רגילה להיות במחיצתן מדי יום. מתחילה להיווצר פה אינטימיות שכזו, אולי זה הזמן לשאול יחסינו לאן.
הסירים, המחבתות ומוצרי המזון נותרו קצת יתומים השבוע. הם נחו במטבח וחיכו ששעתם הטובה תגיע. ביחד עם הכביסה הנקייה, הם המתינו שאתחיל לטפל בהם כמו שצריך. למה? ההסבר המלא בפנים
כשיצאתי מסדנת הכתיבה של צפריר בשן, תכננתי את הפוסט שאכתוב ונכנסתי קצת לחרדות. לכתוב פוסט על סדנת כתיבה, אחרי שלמדתי כל מה שאסור לעשות בכתיבה, קצת מפחיד. שעת המבחן הגיעה. צריכה להוכיח את עצמי עכשיו ולהיות אפקטיבית במיוחד. מתחילה לכתוב ומוחקת, שוב כותבת ומוחקת הכל, בסוף מחליטה לחזור לזה מחר, בטח יהיה עוד מה למחוק. למחרת מגלה שבאמת לחזור ולהסתכל על פוסט בטווח זמן של יום מהרגע שכתבנו, זה הכי אפקטיבי שיש. מוזמנים לקרוא, לשפוט, לפרגן ולשתף כמובן :)