הרגשתי שלא מגיע לי להיות אמא - שאני חייבת לאהוב אותה, אבל לא הצלחתי לאהוב את התינוקת כחולת העיניים עם האף הסולד המושלם שכולם מסביבי אוהבים
"משהו לא בסדר עם אבא, תגיעי לבית חולים..." חודשיים ו-3 שבועות עברו משיחת הטלפון ששינתה את חיי. שיחת טלפון קצרה בחמש בבוקר, שיחה שהפכה הכל להלוויה שבה נכחו אלפי אנשים שהכירו/עבדו/העריצו/אהבו את אבא שלי
זו הסיבה לכך שמגיעות אלי אמהות עם הקטנטנים שלהן הן מקבלות חיבוק, תחושת שייכות, הרגשה של בית. אני והאמהות בסדנה מכילות, מחבקות, מלטפות, אוספות את הדמעות, צוחקות יחד, בוכות יחד, נהנות יחד, מתחברות לקטנטנים