מרלין וניג

סרט הפתיחה של הפסטיבל, ״קרא לי בשמך״, של הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו, הוא דוגמא נפלאה למחקר האינסופי על הערבוביה הלא מפוענחת הזו

וודי אלן היה ונותר מגאוני הבמאים. סרטו החדש ״גלגל ענק״ הוא שיעור מאלף על קולנוע כמטאפורה. כמות המטאפורות היצוקות לסרטו, מעוררת השראה. גם הפלירטוט עם גבולות התיאטרון, האמנות והספרות, מותירים את אלן נצחי

כשמישהי כותבת על רזאל ״הכי טוב שינקר את עיניו שחלילה לא בטעות יראה אישה רוקדת״ אני תוהה האם היא מכירה דתיים? או שכולם אצלה הם אותו גוש קיצוני שאינו אלא מייצג רק את עצמו?

הסרט מורכב מדימויים וויזואליים מרהיבים, גיבורה וירטואוזית ופריימים שהם עבודת אמנות בפני עצמה וגיבורה שכובשת אותנו בכל הבעה ויוצרת קירבה מיידית. בכל פעולה ופעולה שלה, אנחנו כצופים יושבים מרותקים ודרוכים

מבנה הסרט, פרי יצירתו של גולן רייז, הופך את הצופה לפסיכולוג, לשופט. הוא מאפשר לו ליצור פאזל מזיכרונות משותפים של אחים. הזיכרון הקולקטיבי יוצר עדות ומשרטטת לנו פרופיל של דמות נעלמה