עד כמה אפשר לרדת על הברכיים ולומר בסלחנות, ״נו שויין, העיקר שיש סרט, וזה ההישג. בואו נמחא כפיים ונעודד ליצור סרטים״. קולנוע כמו כל אמנות, נחשף באכזריותו, כתחום בו אין מקום לבינוניות
במרכז הסרט עומד עומרי, חייל שמאושפז במצב אנוש אחרי ניתוח מוח מורכב. מצבו דוחק את הוריו ואחותו לקצה ההתמודדות נוכח אובדן מה שלא ישוב ונוכח ההסתגלות למצב החדש
סרטים ביוגרפיים שיוצאים על אנשים בעודם בחיים, מביאים איתם הרבה פעמים, זהירות עודפת. ב״מין החזק״ זה ניכר. למרות התהייה האמביוולנטית, יש לסרט כוח
יש משהו עצוב ועצור בעץ תאנה, באופן בו המקום והתרבות כופים על מינה, כאישה לעתיד, את עול החיים והסבל. בסצנה מסוימת היא מוכה כמו חיה והתחושה היא כי הסביבה היא ג׳ונגל אנושי שמכרסם לך בחירות
ממארג העדויות של יוצאי המעברות עולה תמונה עגומה למדי. שרשרת עדים שמספרים את סיפוריהם באופן ישיר, לצד קטעי ארכיון ומכתבים שמתעדים רגעים אשר לא מחמיאים למדינת ישראל