"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך. וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך, עובר אורח.." זהו הבית הראשון בשיר "עוד חוזר הניגון" שהוא גם שם ההצגה. את שיר זה כתב המשורר נתן אלתרמן והוא פורסם בשנת 1938. שיר זה מתאר נווד העובר דרך מעגלית נצחית במסלול החיים. למרות ששיר זה נכתב במאה שעברה לא נס לחו ועדות לכך היא הביצועים הרבים לו הוא זכה. השיר בוצע על ידי מיטב אמני ישראל בעיבודים שונים כמו נירה גל, חוה אלברשטיין, נעמי שמר, חנן יובל, יוסי בנאי, ברי סחרוף ורוני ונפתלי אלטר. פרט לשיר זה שירים רבים וטובים כתב אלתרמן בחייו. כתיבתו כה מרגשת ופיוטית ושונה מאוד מהשירים הנכתבים כיום. לכן למרות שהוא איננו נמצא בחיים כבר למעלה מארבעה עשורים, הוא לא נשכח ומצליח להכניע את הזמן. ונראה כי לא נמאס לקהל הישראלי לשמוע את שיריו. להפך, הוא צמא להם.

ניסיונות הישרדות על אי בודד יצא לנו לקרוא בספרים הידועים "רובינזון קרוזו" ו"בעל זבוב", לצפות על מסכי הקולנוע בסרטו המצליח של טום הנקס "להתחיל מחדש". וכבר למעלה מעשרים שנה סדרת הריאליטי המצליחה "הישרדות" נותנת אפשרות להתנסות באתגר ולבדוק את כישורי ההישרדות למשך תקופה מסוימת על אי בודד מתוך רצון. אז מה קורה אם חבורת ילדים נסחפת לאי בודד? ללא מבוגר שיפקח ויסייע? זה נשמע בלתי אפשרי? אז מסתבר שלמרות הקשיים הרבים כמו מחסור במים ומזון ומקום מבטחים ללון בו ואף חילוקי דעות שנובעים מרקע ודעות שונות – הכול אפשרי אם רק יהיה שיתוף פעולה ועזרה הדדית.

"זה היה מזמן, אבל למדתי שטועים אלה שאומרים על העבר, שאפשר לקבור אותו. כי העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו..." אומרת דמותו של הגיבור הראשי בהצגה "רודף העפיפונים” בתאטרון גשר. ואכן פצעי העבר שחוצבים בתוך הנפש המעונה ולא נותנים לה מנוחה, הם הסוגיה המרכזית שעולה בהצגה אך ניתן גם לחשוב עליהם באופן כללי. גם אם מנסים להימלט ולברוח, הצדק נוטה להשיגנו ולעמת אותנו מול פשעינו. הרצון לחזור אחורה בזמן ולתקן את הטעויות אינו אפשרי ולכן השאלה המרכזית שעולה היא האם נצליח לכפר על עוונותינו ולחיות בשלום עם המצפון המיוסר. הספר "רודף העפיפונים" הוא ספרו הראשון והמצליח של הסופר האפגני חאלד חוסייני. בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט שהיה עיבוד מוצלח לספר וב-2009 עובד הספר למחזה שכתב מתיו ספנגלר והוא מועלה לראשונה בישראל על במות תאטרון "גשר". המחזה לוקח אותנו לשנות השבעים, לעיר קאבול שבאפגניסן. אנו מתוודעים לקשר בין שני הילדים, אמיר הפאשטוני וחסן האזראי.. אמיר גדל בבית גדול ונאה, אביו איש עסקים מכובד ואילו חסן הוא בנו של משרתו והם מקיימים קשר חברי. הקשר נשמר עד אירוע קשה שמשנה את עולמם לתמיד. מאז אמיר עבר לאמריקה, למד והתפרנס מכתיבתו ושיחת טלפון מעברו עוררה את כל הייסורים שהדחיק. הוא חוזר לעיר ילדותו, מתעמת עם עברו ועל הדרך אנו למדים על סוד נוסף שמערער את כל מה שהאמין וחשב.

"זהו סיפור שמתאר מסע של רכבת על ציר ובכל פרק בספר הרכבת עוצרת בתחנה ואוספת אנשים.. והתחנה הזאת היא בעצם הנקודה שבה הם בוחרים איך החיים שלהם יראו, אם הם עולים או לא עולים על הרכבת" נאמר בתחילת המחזה "בואו נפתח את זה" על ידי אחת הדמויות. ועם תובנות משפט זה יכול להזדהות קהל הצופים, מקטן ועד גדול. קבלת החלטות נמצאת בכל שלב בחיים, מהחלטות קטנות ועד החלטות גדולות והרות גורל כמו בחירת תחום לימודים, חיים זוגיים, הבאת ילדים לעולם או קניית דירה. כל בחירה שנעשית בעלת משמעות ומכתיבה את המשך מסע החיים לטוב או לרע.

"בעולם הזה שאותו יצר בורא עולם, בששה ימים בלבד, מתרחשים לפעמים דברים מופלאים ומוזרים כל כך, שאפילו לגדול שברבנים אין עליהם – תשובה. לא פעם, מה שנראה לנו כדבר שאין בו ספק - הוא בעצם רק אשליה, מסיכה, העמדת פנים. חידה גדולה, שנשארת לפעמים לנצח ללא פתרון" אומרת ינטל בתחילת המחזה. ואכן, החיים מלאי הפתעות וסוגיות לא ברורות כשלעתים התמונה מתבהרת עם הזמן ולעתים גם הזמן אינו מצליח להאיר את הפתרון. כותב המחזה, יצחק בשביס זינגר, הסופר הידוע וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1978 ("העבד", "שונאים. סיפור אהבה") נוטה להתעמק בספריו ומחזותיו בסוגיות הקשורות לאניגמות הקשורות ליהדות ותהיות לגבי הקיום והבריאה תוך שימוש בפילוסופים והוגים כגון שופנהאוור, קאנט וניטשה.