גרוסמן בספרו החדש והנפלא 'אִתי החיים משחֵק הרבה', משחק בקורא שלו בלא רחם.מצאתי את עצמי נעה בין הדיסוננס של - לא להניח את הקריאה לרגע, פשוט להמשיך ולקרוא כל אות, כל פסיק, כל מילה כתובה - לבין הרצון לעצור, לסגור, לנוח. לתת למילים, לסיפור, לשקוע אט אט, כי כמאמר השיר חשתי: "אלי אלי, שלא יגמר לעולם".
בְּרֵאשִׁית הָיְתָה אַהֲבָה. את הספר הזה קראתי כבר בצאתו. קראתי והייתי חייבת לתת לו לשקוע טרם אשב לכתוב את דעתי עליו. בפוסט הסיכום השנתי שלי פתחתי בו, אבל לא נתתי לא את המקום הראוי והמלא כי המתנתי לזמן מתאים להמליץ, והנה הוא בא. יום כיפור בפתח. זמן ספר. זמן ל'גֶּבֶר אִישָּׁה צִיפּוֹר', זמן לאִירִיס אֱלִיָּה כֹּהֵן - מְכַשֶּׁפֶת מִילִּים.
נדמה כי כולם רוצים לשנות, להתנסות, אבל בסוף להישאר. רפי תרגש אותי... אי שם בשנות ה-90 הופיעה על המסכים פרסומת לקפה, הסלוגן החזק שלה היה: "רפי תרגש אותי". ובסופה שאלה האישה "שגרה זה רע?" השגרה שבחיי היום יום, בחיי הזוגיות שאליה מתווספים ילדים, האם טובה היא או רעה? על השאלה הזו מנסה אורלי סיגל לענות בספר הביכורים שלה: 'ניסויים פתוחים' ואין זו טעות, נישואים פתוחים הם מתכון לניסויים פתוחים.
אני אוהבת מאד ספרות מקור. יש ספרות ישראלית נהדרת. יש לנו כותבים רבים ומגוונים. את חלקם אספתי לחיקי לאורך שנים, וכל ספר חדש שלהם, אני בין הראשונות לרכוש. חלקם התווספו רק בשנים האחרונות ממש, וגרמו לי להתאהב. השנה במקום לבחור לדרג את מצעד הפיזמונים, אני אבחר במצעד הספרים שקראתי השנה. אבל הולכת להמליץ לכם על המבחר המצומצם שלי, מבלי לדרג אף אחד מהמלצותיי, כי אהבתי את כל מה שאניח כאן לפניכם. ועל כולם ממליצה. + המלצה נוספת אחת בסוף שלא על ספר.
מקולנוע פוליטי ממוקד מטרה, אט אט, בניגוד למחשבתה של שרת התרבות מירי רגב, נולד כאן קולנוע חברתי, קולנוע אישי, שבא לספר סיפורים אנושיים מבלי להכניס אג'נדה פוליטית. גם שנת 2018, מלאה בסרטים אישיים / חברתיים, נהדרים שעוד ידובר בהם כשיצאו אל האקרנים. תאמינו לי צפיתי, ולכם יש למה לצפות. השבוע עולה לאקרנים ברחבי הארץ סרטו החדש – שרוכים. סרטו האישי ביותר של הבמאי עטור השבחים ינקול גולדווסר.