אני לא נוהגת להתחיל בשורה התחתונה. הפעם אֶחְרוֹג ממנהגי, הצגה יומית של אדיבה גפן תפס אותי לא מוכנה, וסחף אותי ברגע.
יש רגעים קטנים בזמן שבהם האמנות והחיים מתלכדים ונמהלים אלו באלו, לכדי מְצִיאוּת קִיּוּמִית אחת. זה מה שקרה לי שפתחתי והתחלתי לקרוא בספרה החדש של איריס לעאל – 'לא העזנו לדעת'.
כשאהבתי למילה הכתובה נפגשת עם חיי המקצועיים נוצר חיבור מעניין ומפרה. לפני שבועיים נחת על שולחני ספר חדש של העורך אריק להב-ליבוביץ, 'הַטּוֹפּוֹגְרַפְיָה שֶׁל הָעֲרִיכָה' הוא קרא לו. הסתקרנתי
לְעוֹלָם אַל תִּיתֵּן לִי לָלֶכֶת - קָאזוּאוֹ אִישִׁיגֹּורוּ הוא בלי צל של ספק הספר הכי טוב שקראתי השנה ! מצאתי את עצמי נעה בשקט בין כורסת הקריאה במרפסת, ובין המיטה, מלווה בספר שפשוט סחף אותי בעונג המלווה דוק של עצב אל בין דפיו ולא בא לי באמת ללכת לשום מקום.
מה בעצם אנחנו יודעים על האנשים שאנחנו בקשר איתם? מותחן פסיכולוגי שתפור לעילה ולעילה, מצליח אט אט לקלף את הסוד הגדול שנחשף לעיניי עדי, הגיבורה, ודרכה אל הקורא המלווה אותה.