שמעתם פעם את המשפט "בדור שלנו לא היו דברים כאלה ......" ? אני שמעתי אותו הרבה פעמים והוא תמיד העלה לי את מפלס הכעס והעצבים שלי. עברו חמישים או שישים שנה והנה לרגל חגיגות יום העצמאות גם אני מרגישה צורך להגיד את אותו המשפט.
השואה איתי בכול יום מחיי. אני קוראת ספרים על השואה, רואה סרטים שסיפורם שואה ומשתתפת בכול קורס שיכול להוסיף לי עוד ועוד חומר על התקופה הבלתי נתפסת הזאת. אני רועדת, בוכה ולא מרפה. זה חזק ממני.
במעמד המביש ההוא רק מחשבה אחת העסיקה אותי: אם רק אצליח להחזיק פיסת נייר מקופלת לארבע שמונחת מתחת לזרועי ולצעוד ארבע צעדים לכיוון הדלת ומשם חזרה לרבנים, אהיה מגורשת מגורשת מגורשת... וחופשיה
בעבר נהגתי להתקשר לכל בני המשפחה והחברים ולאחל לכולם חג שמח. הייתה מעין תחרות מי יצלצל ראשון, מי יקדים את מי. הפייסבוק ניצח. הפסקנו לדבר עברנו לכתיבה ולתמונות.