גיל בת 10 חודשים. לכאורה אני אמורה להרגיש את שלב חרדת הזרים/נטישה ב"פול פאוואר". אבל לא, לא ממש... למה? ככה זה כשדואגים מגיל אפס "לנטוש" מדי פעם.
כדי לפתח לגיל יכולות מוטוריות, סתגלנות חושית, עצמאות, תחושת מסוגלות ועל הדרך גם קצת קוגניציה אני עושה דבר מאד פשוט - אני נותנת לה לשחק עם האוכל! אזהרה לבעלי לב חלש - מומלץ להתרחק מהמסך...
תראו לי הורה שלא חוטא מדי פעם בהשוואות בין התינוק שלו לתינוק אחר או בין התינוק לאחיו הגדולים. כשזה נוגע להתפתחות, האמא שבי יכולה להילחץ ולנסות להבין מה לא בסדר. מזל שאשת המקצוע שבי יודעת שכל תינוק הוא עולם ומלואו.
ה"בומים" הפכו לאחרונה לדבר שכיח בשגרת חייה של גיל. האינסטינקט הראשוני הוא לכאורה להגיב ב"אאאההההה!!!" מלווה בפנים מבוהלות, אבל אני משתדלת לחסוך ממנה את התגובה הזאת ולהחליף אותה בחיוך. הכל עניין של שתי טפיחות על הירך...
יש לי חלום. יש לי חלום שגיל תגדל להיות ילדה, נערה ואישה עצמאית, עם בטחון עצמי, כזאת שמסוגלת להתמודד עם כל סיטואציה בחיים. החלום הזה עומד להתגשם. איך אני יודעת? כי כמו הרבה דברים, גם הוא תלוי בעיקר בי. ואם זה תלוי בי, הוא יתגשם! הכל עניין של כמה "אפשרויות קטנות".